הנה באה השמש || לא סונגפיק || פיקצר

שם הפיקצר: הנה באה השמש.
שם הכותבת: דריה.
פאנדום: מכשפות.
שיפ: אוליביה [OFC] \ לינדה [OFC]
דירוג: PG13

הנה באה השמש.
אני ולינדה יושבות על הדשא הרטוב ומתבוננות בזריחה - או ליתר דיוק, לינדה מביטה בה.
אני מביטה בלינדה. לעיתים מבטה מבזיק לעברי, ואני תוהה אם היא מבחינה בכך שאני בוהה בה.
אני ולינדה נוהגות לשבת יחד ולצפות בזריחה עוד מלפני שמונה שנים, כשרק היינו תלמידות ילדותיות הלומדות את שנתן הראשונה בהוגוורטס.
משום מה מנהג זה ממשיך להתקיים עד היום - אנחנו משמרות אותו.
לינדה זעה מדי פעם. היא מביטה בי ואני רואה את האי נוחות במבטה, ואני תוהה מדוע היא אינה חשה בנוח איתי. אולי המבטים שאני תולה בה לא מוצאים חן בעיניה?
אני מפנה את מבטי השמיימה.
השמיים כתומים - ורדרדים, עם נגיעות של זהב, ועננים צחורים מתבלטים אט אט מתוכם.
השמש עולה בעצלתיים ומתחילה לסנוור אותי ואת לינדה.
היא מסוככת בידיה על פניה, ואני מביטה בה בשאלה.
היא נראית נבוכה, מסיטה מעט את ידיה הצידה ואז אומרת לי, "אמא אמרה לי שאני יכולה להתעוור אם אסתכל היישר על השמש."
אני מהנהנת, ועיניי מטיילות על גופה, סוקרות את עורה השזוף, את עיניה הכחולות הגדולות, את שיערה הבלונדיני.
לינדה מציצה בשעונה, נבהלת וקופצת. "יש לי עוד חמש דקות להתעתק מכאן למשרד הקסמים!"
משהו בתוכי נופל. אני קמה בחוסר רצון עז. "כלומר שאת הולכת?" אני שואלת חלושות.
"כן," קולה קטן מאוד. "אני מצטערת."
"זה בסדר," אני ממלמלת, וצופה בה מתעתקת. לאחר מכן אני מתעתקת אל ביתי שלי.

הנה באה השמש.
מבטי נפנה ממנה אל לינדה. היא נראית לא נינוחה.
"קרה משהו?" אני שואלת, ומצפה לתשובה שלילית - אך לינדה מהנהנת.
"את תכעסי?" היא מביטה בי בחשש.
אני לא עונה לה. השערות מופרזות עולות במוחי.
"אוליביה?" נדמה היה כי מילותיה נשארות תלויות באוויר וממשיכות להשמע גם לאחר שהיא מסיימת לדבר.
"אני לא אכעס," אני אומרת לבסוף בקול קטן ויבש.
"אני..." לינדה מסרבת להביט בעיניי. "אני התבגרתי. המנהג הזה התחיל להיות טפשי."
אני מביטה בה. האם היא עומדת להגיד את מה שאני חושבת שתגיד?
"אני לא רוצה לצפות איתך בשמש יותר," היא אומרת חלושות.
דמעות צורבות את עיניי. האפשרות האחרונה לשוחח עם הנערה שחשקתי בה זמן כה רב נעלמה.
אני מרגישה כאילו איבדתי את יכולת הדיבור. אני פותחת את פי שוב ושוב, אך מילים לא בוקעות ממנו.
"אוליביה..." היא מתקרבת אליי מעט, אך אני נסוגה אחורנית.
"למה?" אני מצליחה לפעות לבסוף.
היא חושבת לפני שהיא עונה לי. "כבר אמרתי לך, אנחנו כבר לא ילדות קטנות. אנחנו צריכות להתנער מהמנהג המטופש הזה."
אני בולעת את רוקי. "אוכל לספר לך משהו... לפני שתלכי ולא נתראה עוד?" כואב לי לומר את המשפט האחרון.
היא מהנהנת.
אני נושמת עמוק, ואז אומרת במהירות, "אני אוהבת אותך."
לפתע פניה של לינדה הופכות כעוסות. היא קופצת על רגליה ונשארת עומדת על הגבעה. "אני לא לסבית," היא יורקת.
"אני יודעת," אני אומרת בקול קטן וקמה בחוסר רצון מופגן.
"אני לא אוהבת אותך," אומרת לי לינדה בפנים קפואות.
"אני יודעת," שתי המילים האלו הן המילים היחידות שאני מצליחה לפלוט. הרגע שממנו חששתי יותר מכל הגיע.
"להתראות," אומרת לי לינדה בקול שטוח ומתעתקת לפני שאני מספיקה למצמץ.

הנה באה השמש.
אותה שמש חמימה, מסנוורת.
אותם שמיים כתומים - וורדרדים.
אפילו הדשא עדיין ירוק כהה ורטוב.
אבל משהו חסר לי ברקע...
חסרה לי לינדה.

זה פיקצר =]
מקווה שאהבתם.
אשמח לת"ב וכל זה... =]