תגידי את זה שוב / פיקצר

תגידי את זה שוב /פיקצר

ג`יימס זרק את ידיו באוויר בתסכול. חברו הטוב רק גלגל את עיניו האפורות. "אני לא יכול להסביר לך." הוא אמר.

סיריוס בלק הניד בראשו. "לא, הסברת את זה טוב מאוד. אני פשוט לא מבין אותך. אתה לא צריך אותה! כל מה שהיא עושה זה להיות רעה אלייך, ג`יימס. נמאס לי שהיא מתנהגת אלייך ככה ויוצאת מזה בלי שתעשה לה כלום, בזמן שאתה נותן לעצמך להסתובב כועס ומדוכדך בגללה כל הזמן!" הוא אמר, קולו מתגבר מרגע לרגע. סיריוס גם קרא לו ג`יימס במקום קרניים; הוא כנראה באמת היה מעוצבן.

ג`יימס שפשף את עיניו ממאחורי משקפיו. "תראה, רך- כף," הוא אמר בקול שקט ועייף, "אני מעריך את זה שאתה דואג לי, באמת. אבל, כמו שאמרתי, אתה לא מבין..."

מחשבותיו של ג`יימס פוטר, כמו תמיד, נדדו ללילי אוונס. הוא חשב על הדרך שבה עיני האזמרגד שלה נדלקות במין ניצוץ מיוחד כשהיא רואה אותו. הוא הכיר אותה מספיק זמן כדי לדעת שעיניה אף פעם לא נצנצו ככה כשהיא הביטה במישהו אחר, רק עליו. הוא ידע, פשוט ידע שיש לה רגש אחר אליו חוץ מאיבה. היא רק העמידה פנים שזו הייתה שנאה. כמובן, עכשיו יש בניהם יחסים יותר טובים בתור מדריך ומדריכה ראשיים, אבל זה לא אמר שהם לא התווכחו מידי פעם בפעם; אחרת, שמו לא היה ג`יימס פוטר, כמו שרמוס נהג לומר.

ג`יימס יכל להתמודד עם הדרך שבה לילי התנהגה אליו כל עוד הוא יכל היה להמשיך להתבונן בה מידי פעם לפחות. הוא ראה את זה, והיא הרגישה את זה גם. הוא לא היה עיוור. טוב, אולי בלי המשקפיים שלו. אבל את מה שכולם טעו ופירשו כמבט של שנאה, ג`יימס, שצפה בלילי נועצת מבטים בסלית`רינים שהיא כל כך שנאה ובאזכורים של וולדמורט או: `אתם- יודעים- מי` בעיתון, פירש אחרת. היא מעולם לא הביטה בו ככה. כשהיא הסתכלה עליו זה היה מבט אחר, שונה. רק עליו. וחוץ מזה, היא התנהגה אליו בצורה יותר חברותית לאחרונה, במיוחד כשהם היו לבד.

"אני לא אוותר עליה..." סיים ג`יימס. היחסים בניהם מאוד השתפרו והוא לא יכול לוותר עליה עכשיו.

סיריוס נעץ בו מבט נוקב לרגע, לפני שנאנח בכניעה.

"טוב, תעשה מה שאתה רוצה," הוא אמר לפני שהלך לחדר הבנים, עולה במדרגות שתיים- שתיים.

צונח אל הרצפה שמול האח, ג`יימס בהה בלהבות שליחכו את העץ בשלווה, בצורה שלדעתו ביטאה בדידות מה. הוא לא היה מודע לאדם נוסף ששמע את כל הוויכוח.

~*~*~*~*~*~*~

מטפסת אל מחוץ לחדר המועדון דרך הדיוקן של האישה השמנה, לילי תהתה על הנאמר בשיחה שכרגע שמעה במקרה. היא לא בדיוק תכננה לצטט להם; זה פשוט יצא בטעות. כשלילי החליטה ללכת לבקר את האגריד (למרות שהשעה הייתה כמעט אחת עשרה בלילה... בתור מדריכה ראשית היו ללילי פרוטקציות...) והלכה לכיוון היציאה מחדר המועדון, היא שמעה שני קולות עמוקים ומוטרדים באים מכיוון הספות שבצד השני של החדר. מזהה את אחד מהקולות כקולו של סיריוס, היא נצמדה כנגד הקיר, מקווה שהוא לא יראה אותה.

היא רצתה נואשות להימנע מלשמוע את הויכוח אבל הם כנראה כבר היו שקועים בו עד הצוואר. לבסוף מזהה שהקול השני היה של ג`יימס, השיחה תפסה את תשומת ליבה; ממתי ג`יימס וסיריוס, שהיו קרובים יותר מאחים, רבו?

עכשיו, בדרכה מטה אל האולם הגדול, לילי חשבה על כל מה ששמעה. הוויכוח שלהם היה עליה. היה נזכרה בכאב החד שהרגישה בבטנה כשסיריוס ניסה לשכנע את ג`יימס שהיא לא שווה את המאמץ, ואז, היא נזכרה איך ג`יימס אמר, בקול מלא ביטחון, שהוא לעולם לא יוותר עליה.

היא מעולם לא הספיקה להרהר למה בכלל אכפת לה מה הם חושבים, בגלל שהיא הגיעה אל הבקתה של האגריד מוקדם משחשבה. היא דפקה קלות על הדלת, "האגריד? זאת לילי," היא קראה דרך הדלת, כאילו כדי לא להפתיע אותו. הדלת נפתחה ולילי חייכה למראה האיש הגדול, השעיר והמוכר שלפניה. האגריד זרח למראיה של לילי. "לילי! אני רק מכין פה קצת תה... תכנסי, תכנסי!"  

לילי התמקמה על אחת מכיסאות העץ הגדולות שליד השולחן הגדול, מול האגריד. הוא מזג לשניהם מים רותחים לספלים ושם בכל אחד מהם שקית תה. "מה שלומך האגריד? אני מצטערת שלא יצא לי לבקר קודם..." היא אמרה לו.

האגריד ביטל את ההתנצלות בנפנוף של ידו, עדיין מחייך, "את פה מדריכה ראשית עכשיו, לא? דיי עסוקה, אני בטוח. אל תדאגי לי פה, אני בסדר. זה טוב לראות אותך, לילי, אם להגיד ת`אמת."

היא חייכה אליו. היא תמיד הצליחה להירגע משגרת החיים הלחוצה שלה אצל האגריד. "טוב לראות גם אותך האגריד." אז, היא הזעיפה את פניה באכזבה, "איפה פנג?"

האגריד הצביע אל החלון בידו הגדולה, "שוכב איפשהו בחוץ שמה, אני חושב." הוא המשיך להביט אל מחוץ לחלון, אל המדשאות החשוכות. "מי זה? אה, כנראה שלג`יימס היה את אותו רעיון לבוא פה לבקר אותי כמוך, תראי." והיא הסתכלה.

זה בהחלט היה ג`יימס. היא זיהתה את דמותו, יורדת בשביל אל הבקתה של האגריד. ליבה של לילי החל לפעום במהירות. "אני לא רוצה להיות פה כשג`יימס פה," היא נעמדה וברחה אל החדר האחורי.

האגריד הסתכל עליה, מבולבל. היא לא האשימה אותו; ממתי היא התחילה לקרוא לו ג`יימס על בסיס יומיומי?

בפעם השנייה באותו הערב, נשמעה דפיקה על הדלת. רק הפעם, יותר חזקה. כשרק ראשה מציץ מבעד למסגרת הדלת של חדר השינה של האגריד (החדר האחורי), היא הסתכלה עליו כשפתח את הדלת.

ג`יימס עמד שם, מול האגריד שצעק, "ג`יימס!" ומשך אותו אל תוך חיבוק מוחץ צלעות שבטוח היה שובר ללילי משהו. ג`יימס, בכל אופן, אפילו לא מצמץ, ורק טפח אל כתפו של האגריד פעמיים בידידותיות. כשהאגריד שחרר את ג`יימס, לילי ראתה חיוך עולה על פניו, מגיע גם אל עיניו החומות, מדליק אותן במין אור מיוחד. למרות שלילי לא הייתה מודה בזה, היא לא יכלה שלא לשים לב שג`יימס היה מאוד, מאוד נאה. בייחוד באותו הרגע. היא קפצה מעט הצידה כשג`יימס נכנס פנימה כראוי, מתיישב על מה שהיה כיסאה של לילי קודם לכן.

"ציפית לי?" ג`יימס שאל, מחווה בראשו לכיוון ספל התה של לילי.

האגריד הגניב מבט אל לילי, שהחזירה את ראשה פנימה לגמרי, לוחצת את גבה אל הקיר.

היא שמעה את האגריד מצחקק בשקט (בשקט עד כמה שאיש בגודלו יכול), "אני פה קיוויתי שאתה תבוא..." הוא זרם עם השיחה.

לילי הציצה חזרה אל ג`יימס והאגריד. כשהאגריד התחיל לשאול את ג`יימס שאלות על מבחני קבלה לקבוצת הקווידיץ` שג`יימס ינהל בתור הקפטן, לילי ניצלה את ההזדמנות כדי לבחון את ג`יימס. עיניו החומות נצנצו למשמע האזכור של הספורט האהוב עליו, שפתיו נפתחות ונסגרות, יוצרות מילים שהיא לא הקשיבה להן, ושריריו מתכווצים ונרפים מתחת לחולצת הטי- שירט האדומה שלו, שלרחובה היה כתוב: `קבוצת גריפינדור` בזהב. או שהיא מעולם לא שמה לב לכמה מושך ג`יימס היה נראה, או שהתעלמה מכך... אבל זה סטר לה בפנים עכשיו, גורם לה ללקק את שפתיה שהיו יבשות משום מה, מבלי לשים לב, בעודה בוחנת אותו.

רעש חזק של התרסקות עורר אותה מהרהוריה. נכנסת לפאניקה, לילי הבינה שזאת הייתה היא שנתקעה בשידה הספרים של האגריד (למרות שלא היה עלייה ספרים), גורמת לה ליפול הצידה בחבטה חזקה. מתפללת בשקט שהאגריד יחפה עלייה, היא הרימה חזרה את השידה בזהירות. כשהיא סוף- סוף הצליחה להחזיר את השידה למקום היא הסתובבה חזרה ומצאה את עצמה עומדת אף אל אף עם נער שחרחר בעל עיניים חומות. אותו הנער שגרם לה לא לשים לב שהיא מפילה את שידת הספרים. והוא, כמובן, גיחך אליה.

"באה לכאן הרבה?" הוא שאל בשקט, ולמרות זאת היא שמעה היטב מה הוא אמר. שורת הפתיחה הלא מקורית נשמעה כל- כך מושכת כשיצאה מפיו. השילוב שלה ושל הד נשימתו החמה על פניה גרם לה לרעוד.

האגריד חייך אל השניים ומלמל במהירות משהו על ללכת ולבדוק מה שלום פנג, בחוץ, משאיר אותם לבד.

"ואני חשבתי שמבוגרים לא רוצים להשאיר נערים יחד, לבד." לילי מלמלה לעצמה.

"למה שמבוגרים לא ירצו להשאיר נערים יחד לבד? הם לא יתנהגו לא בסדר, נכון?" ג`יימס שאל, הגיחוך שלו, אם זה אפשרי, מתרחב עוד יותר, מלווה בניצוץ השובב שנדלק בעיניו. לילי התחילה לשים לב שאת רגשותיו של ג`יימס ניתן היה בדרך- כלל לקרוא מעיניו...

היא הרגישה את החום עולה בלחייה וצווארה וידעה מהבעתו של ג`יימס שגם הוא שם לב לכך. איך הוא תמיד הצליח לעשות את זה? הוא תמיד גרם לה להסמיק רק מעצם נוכחותו באזור, מצב שהיא לא רצתה להגיע אליו. לילי הייתה פתאום מודעת לקרבה בניהם, אבל לא התרחקה. היא שילבה את ידיה, מפרשת את הרגשתה כלפיו ככעס, מה שהיא נהגה לעשות במשך החודש האחרון, למרות שהיא נראתה לה עכשיו כשמשהו שונה לגמרי. מתחילה להרגיש מעט מטופשת מכך שלא מצאה שום דבר לומר, היא רק כחכחה בגרונה בחוסר סבלנות כדי לסמן לו שהוא אמור להגיד משהו או שהיא תלך, מנסה להיראות משכנעת.

ג`יימס הרים את ידו, כאילו בא לפרוע את שיערו המבולגן כבר, ואז, חושב על כך שנית, החליט לגרד מאחורי צווארו במקום. ליל תמיד חשבה שתנועה כזאת נעשית במצבים של מבוכה, אבל היא בכלל לא הרגישה מבוכה באותו הרגע. היא דווקא הרגישה דיי בנוח בדיוק היכן שהייתה.

"לילי...?" הוא אמר ברכות,  כמעט בלחישה, השינוי הפתאומי בהתנהגות הפתיע את לילי. זו הייתה הפעם הראשונה שלילי שמעה אותו אומר את שמה ומצאה את עצמה מקווה שהרגע לא ייגמר. היא הרימה את עיניה כדי להביט באלו החומות שלו. היא מעולם לא שמה לב קודם לכן לגוון הזהוב שמצאה כעת בעיניו. "אני-"

אבל היא מעולם לא גילתה מה הוא רצה לומר, בגלל שבאותו הרגע נשמע מאחוריה רעש חזק שקטע אותו; שידת הספרים עמדה ליפול שוב. רק שהפעם, היא עמדה מתחתיה. לפני שהיא הבינה מה קורה, השידה נפלה על הרצפה וידיו של ג`יימס היה סביב מותניה, מחזיקות אותה קרוב אליו, הרחק ממקום הפגיעה. ואז, יותר מידי מהר לטעמה, הוא הרפה ממנה, כאילו נכווה ממגעה. היא שלחה אליו מבט שואל שהוא לא ראה מכיוון שהוא לא הסתכל עליה, אלא אל הרצפה, ממלמל "מצטער" חלוש; נראה היה שהוא מתעצבן על עצמו מנטאלית, מנהל קרב פנימי בתוכו.

לילי משכה בקצה חולצתה אבל לא הזיזה ממנו את מבטה; "לא..." היא אמרה לאט, אבל בלחש, "לא, תודה לך."

פוגש את עיני האזמרגד שלה, הוא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו. "בכיף." ואז, פשוט ככה, הוא הסתובב על מקומו, ועזב.

למה הוא הלך? הוא התנהג רגיל לגמרי מקודם... אולי היא עשתה משהו לא בסדר? בדרך- כלל ג`יימס היה עושה הכל כדי להחזיק את לילי ככה, אבל הפעם הוא הרפה ממנה מהר כאילו הוא לא רצה שום דבר שקשור למגע בניהם. היא לא אמורה להתלונן, בכל אופן. וקול שנשמע באופן חשוד כקולו של סיריוס הדהד בראשה:

זה מה שרצית. רצית שהוא סוף- סוף יעזוב אותך בשקט. הוא הרפה ממך כי הוא לא רצה להרגיז אותך עוד יותר. זה מה שרצית. כן. זה מה שהיא רצתה. אבל המאבק שהיא ניהלה במשך החודשים האחרונים שהוביל אותה לרגע הזה הראה לה שזה לא מה שהיא רצתה יותר.

לילי מהר הקיצה ממחשבותיה. רצה אחריו ומועדת קלות בגלל המהירות, היא פתחה את דלתו של האגריד וראתה את ג`יימס כבר עולה בשביל, בדרך אל הוגוורטס.

עומדת בראש המדרגות שהובילו לבקתה היא קראה אליו, "ג`יימס!"

הוא הסתובב באיטיות, מהסס, כאילו חושב שלא שמע אותה נכון. "לילי?" הוא אמר בשקט, ולמרות כך גם הפעם לילי שמעה אותו היטב.

היא בלעה את רוקה, לא בדיוק בטוח מה היא עושה, "אני מצטערת!" היא צעקה, מרימה מעט את ידיה באוויר. ללילי היה נמאס כבר מלהתנגד אליו.

זה היה נראה שתוך תנועה אחת, הוא כבר היה מולה. היא, בהיותה נמוכה ממנו בהרבה, הייתה כעת בדיוק בגובה עיניו. היא על המדרגה השלישית, הוא על האדמה. עיניו נצנצו שוב. "תגידי את זה שוב," הוא לחש.

לילי לקחה נשימה עמוקה, "אני מצטערת על הדרך שבה-"

ג`יימס נענע את ראשו והרים את ידו אל לחייה, מבריש את שפתה התחתונה באגודלו, מעביר בה צמרמורת.

"לא," הוא אמר צוחק קלות, ועדיין לוחש, חיוך ענקי נפרש על פניו. "התכוונתי לחלק שבו אמרת את השם שלי."

לילי צחקה גם היא כשהוא לקח את שתי ידיה בידיו בעדינות, מניח אותן מסביב לצווארו, מצחיהם נשענים אחד כנגד השני, ולילי מצאה את עצמה מחייכת אליו בחזרה. "ג`יימס..."

~ הסוף! :P

הוו, זהו. תודו שזה היה יפה.. הלוואי וזה היה שלי, אבל זה לא :[

בכלמקרה, אני מקווה שהתרגום יצא טוב, תגידו לי אם יש שגיאות/הערות/טעויות/תקלות/שיפוצים/בלהבלהבלה..

ועכשיו..
תגובות? (: