חיים רק פעם אחת. או שלא?

ה-4.5, שעה 3:00 בבוקר, בית משפחת וויזלי

אני מתעורrת בבוקר כשהאור מבחוץ צורב בעיני. אני קמה לאט מהמיטה ומתחילה להתארגן. אני נזהרת מאוד להיות בשקט כדי לא להעיר אף אחד. אני רוצה להגיע לסמטת דיאגון לבד כדי לקנות מתנה לאמא ואבא ליום הנישואין בלי שכל השאר יצטרפו אליי, או שאמא ואבא יגלו. בכל המקרה, אני יוצאת לאט מהחדר וקופצת כאני שומעת דלת חורקת נפתחת "לאן את הולכת, ג'יני?" רון אומר בקול שמרמז שהוא עדיין חצי ישן. "הממ אני רק הולכת להכין לעצמי הממ ארוחת בוקר" אני מגמגמת "רוצה גם משהו?" "הדבר היחיד שאני רוצה הוא לחזור לישון" הוא אומר וחוזר אל המיטה שלו.

אני מתגנבת למטה בלי להרעיש ויוצאת החוצה. המונית כבר מחכה לי שם. אני נכנסת פנימה והמונית מתחילה לנסוע. כעבור שעה בערך אני מתחילה לזהות את הרחובות בלונדון. "הו כן תעצור פה בבקשה" אני אומרת, משלמת לנהג ונכנסת אל הקלחת הרותחת. יש כאן בקושי 6 אנשים, את רובם אני מכירה, אבל אני לא עוצרת להגיד שלום, אני עוד צריכה להספיק לחזור לפני שאמא תתעורר. היא עוד תתחרפן אם היא תגלה שאני לא במיטה.

אני מפלסת את דרכי בסמטת דיאגון ועוצרת במספר חנויות עד שאני מוצאת מן מכונה ישנה של מוגלגים ששומעים בה מוזיקה (המוכר קרא לזה רדיו) ושרשרת בצבע כסף בצורת תלתן עם 3 עלים.

אני ממהרת לחזור ולהזמין מונית. השעה רק 4:47 אני אומרת לעצמי, תירגעי, את תספיקי, יש לך עוד המון זמן. אני ממהרת להיכנס אל תוך המונית ומזרזרת את הנהג. אנחנו נוסעים במהירות עצומה והדבר הבא שאני רואה הוא- כלום.

אני מתעוררת בחדר שלי כשאור הבוקר צורב עיני, כרגיל. אני קמה ומתחילה להתלבש, ואז אני נזכרת מה קרה אתמול. הייתי בתואנת דרכים. איך שרדתי? ואיך הגעתי חזרה הביתה?

אני יוצאת מהחדר והולכת אל המטבח. כרגיל, אמא שם, מכינה לנו ארוחת בוקר. "בוקר" אני אומרת לה מתחילה לערוך את השולחן לארוחה. "בוקר טוב, ג'יני. איך ישנת?" היא שואלת בחיוך. "מעולה. הממ אבל אמא? יש לי שאלה. איך הגעתי למיטה אחרי התאונה ואיך זה שלא נפצעתי?" אני שואלת בתקווה שהיא תוכל לתת לכל המקרה של התאונה הסבר הגיוני. "תאונה? מותק לא היית בשום תאונה. בטח חלמת או משהו" היא מצחקקת לעצמה. "חלום? זה בהחלט לא היה חלום. אני לקחתי מונית לסימטת דיאגון כדי לקנות לך ולאבא מתנה ליום הנישואין שלכם וכשחזרתי הנהג מונית עשה תאונה! אין מצב שחלמתי את זה! אי זוכרת את זה טוב מאוד איך שאת לא זוכרת?" אני נסערת. ואז קורה דבר מוזר, אני שומעת את אמא צוחקת ואומרת שבטח השתגעתי, אבל אני לא רואה את הפה שלה נתפתח. "איך עשית את זה?" אני שואלת אותה בתדהמה. "עשיתי את מה?" היא שואלת. "את דיברת ולא הזזת את הפה" אני אומרת קצת בחוסר סבלנות. "אני לא אמרתי כלום, ג'יני יקירה" היא ממלמלת בעודה קוראת לשאר המשפחה לבוא לשולחן. מוזר... אני חושבת לעצמי. מה למען השם קורא פה?

אבא ורון נכנסים למטבח וגם הם מדברים מבלי להזיז את השפתיים. אבא מדבר על מכונה מוגלגית חדשה שהוא מצא ורוצה כבר לפרק, ורון מדבר על כמה שהוא רוצה כבר לאכול. איך הם עושים את זה? איך הם מדברים מבלי לפתוח את הפה?

לאחר מכן פרד וג'ורג' נכנסים למטבח. וכמובן, גם הם מדברים מבלי לפתוח את הפה. בשלב הזה אני כבר מבינה מה קורה פה.

הם לא מדברים. אלה המחשבות שלהם. אני קוראת מחשבות.

אבל למה? ואיך? אולי זה קשור לתאונה שאף אחד לא זוכר ולא מדבר עליה? לא מגיע לי הסבר לכל זה?

ממש בשניה שאני גומרת לתהות בכל זה, אני מרגישה שאני נשאבת למקום אחר. זאת אומרת, לא כולי, רק הראש שלי, הגוף שלי נשאר בשולחן וממשיך לאכול עם כולם. אני חייבת לומר שבאותו רגע שאני נשאבת אני לא חושבת איפה אני? איך הגעתי לפה? ודברים כאלה. אני דווקא חושבת שזה היה יכול להיות נורא מגניב אם הייתי יכולה לשחק קווידיץ' ואז שיקרה מה שקרה עכשיו והראש שלי יוכל לפתור את שיעורי הבית שלי. זה יכול להפוך את החיים לכל כך הרבה יותר קלים.

"ברוכה הבאה, ג'יני" אני שומעת קול מוכר אומר. אני מסתכלת לפני ורואה שאני נמצאת בקלחת הרותחת עם לא אחר מאשר סדריק דיגורי. "סדריק?" אני נדהמת, הוא לא מת כבר? אני תוהה לעצמי. "אני מאמין שיש לך מספר שאלות" הוא ממשיך. אני מתעשתת "כן. רציתי לדעת בעיקר מה קורה פה?" אני אומרת, אני מרגישה שאני משתגעת. מה אני עושה פה עם סדריק דיגורי? "אוקיי, דבר ראשון. אני כאן כדי להסביר לך מה קרה, מה קורה, ומה יקרה." הוא מסביר לאט. "אתמול, ה-4.5 בשעה 4:52 בבוקר, עברת תאונת דרכים ונפטרת." הוא ממשיך למרות הבעת התדהמה שעל פני. "היום בבוקר התעוררת שוב פעם ל-4.5, ובטח תהית למה" הוא אומר. "ברור שתהיתי למה" אני אומרת ומגלגלת עיניים. הוא מתעלם ממני וממשיך "המטרה שלך היא למצוא את האדם שהכי יתגעגע אליך אם תמותי, ולגרום לו שמחה. לשם כך התעוררת היום עם כוחות. היום תוכלי לקרוא מחשבות. יהיו אנשים מסוימים שהכוח לא יוכל לפעול עליהם, מפני שהם מוכשרים נורא בתחום מסוים, או פשוט קוסמים מוצלחים." הוא אומר "יש לך שבוע לגלות מיהו האדם שיתגעגע אלייך הכי הרבה אם תמותי. ועד שתמצאי מיהו תתעורי כל יום ל-4.5 עם כוחות אחרים. בהצלחה" הוא מוסיף ולאט לאט הוא והקלחת הרותחת מתחילים להתפוגג, ואני נמצאת שוב פעם במטבח בבית. 

אני מסתכלת מסביבי ומנסה לקרוא את מחשבותיהם של בני משפחתי. אני מצליחה לקרוא את של כולם. כמובן, אף אחד במשפחתי הוא לא בעל כישרון מיוחד או קוסם מוצלח ברמה מדהימה.

אני מתכוננת לחזור מהחופשה להוגוורסט לשנה החמישית שלי. רון והחברים שלו בשנה השישית. אני בדרך כלל נמצאת איתם כך שאנחנו הולכים כולנו יחד לתפוס לנו קרון ברכבת להוגוורטס. כשאנחנו מתיישבים אני מנסה לקורא את המחשובות של הרמיוני ושל הארי. כצפוי, אני לא מצליחה, הרמיוני היא מאוד חכמה והארי הוא בהחלט קוסם מוצלח ומוכשר. 

אנחנו מגיעים להוגוורטס ואני מנסה לגלות מי יתגעגע אליי הכי הרבה. אני שואלת את רון, פרד, ג'ורג' ולונה מה הם היו עושים אם הייתי מתה. אבל לפי המחשבות שלהם, אני מבינה שזה לא הם. האחים שלי בעיקר חשבו על לקחת לי את החדר. ולונה, כרגיל, חשבה על כל מיני יצורים שלא קיימים.

לא הספקתי היום לחקור את הרבה תלמידים. הצרה במשימה הזאת היא זה יכול להיות כל אחד. אפילו סתם משהו שאני לא מכירה שאוהב לראות אותי משחקת קווידיץ' או שפשוט אני סתם מוצאת חן בעיניו.

אני מחליטה על מספר תלמידים שאצטרך לחקור מחר, עם הכוחות החדשים שמי יודע אלה כוחות הם יהיו. בין התלמידים האלה יש חברות שלי מהכיתה, הארי, הרמיוני, אמא ואבא.

אני מתיישבת בחדר המועדון, מותשת לגמרי מהחקירות של היום ומהלימודים. הרמיוני מתיישבת לידי. היא נראת מודאגת. "מה קרה?" אני שואלת אותה. "ה.. ה-המ-המשחק.. היום.." היא ממלמלת בזמן שהיא מתייפחת. המשחק! לגמרי שכחתי ממנו! הייתי כל כך עסוקה היום ששכחתי לגמרי ממשחק הקווידיץ' שהיה היום! "מה קרה בו? הפסדנו? כולם בסדר?" אני שואלת. היא מנידה בראשה לשלילה "זה רון. המרביצן פגע בו חזק מאוד והוא נפל מגובה 35 מטרים" היא אומרת בעצב ומשפילה את מבטה "בואי, כולם כבר במרפאה." היא מושכת אותי אחריה ואנחנו ממהרות אל המרפאה. אנחנו נכנסות במהירות ואני מתיישבת ליד המיטה שלו במקום אמא. "הוא יהיה בסדר, ג'יני" מרגיע אותי אבא. אבל אני לא נרגעת. בשלב מסוים כבר כולם יוצאים מהחדר והולכים לישון ואני מתנדבת להישאר עם רון במרפאה, במילא אין לי משהו יותר טוב לעשות. מאדאם פומפרי מכבה את האורות במרפאה, ואני ורון נשארים שם לבד. הוא עדיין לא התעורר. הוא כבר 3 שעות לא בהכרה אז הוא אמור להתעורר בקרוב. מאדאם פומפרי אמרה לי לקרוא לה כשהוא מתעורר כדי שתוכל לבדוק אותו.

הדקות עוברות. 23:26. 23:59. 00:41. בשלב מסוים העיניים שלי נעצמות מעצמן. ואני נרדמת.

אני מתעוררת בבוקר שוב במיטה שלי. בתאריך ה-4.5, עוד פעם. אבל הפעם עם כוחות אחרים.

זה הפאנפיק הראשון שלי^^

פרק ראשון, אשמח לתגובות בונות על מה אוכל לשפר ואם אהבתם :)

		הפרק הבא