The Rose and the Moon

שמי הוא לונאליה פרוול.

השנה אתחיל את שנתי הרביעית בהוגרווטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות.

הוריי קוסמים, הילאים במשרד הקסמים. הם נפגשו בשנתם האחרונה בהוגוורטס וכעבור שנה החליטו להינשא.
סבי היה מוגל, וסבתי מכשפה. סבי, בזמנו, התעקש שאלך ללמוד בבית ספר למוגלגים, כפי שכינה "בית ספר רגיל",
הוא לא אהב במיוחד את הרעיון של הקוסמות שהייתה במשפחתנו כבר שנים רבות, אך לבסוף וויתר. 

במהלך שנותיי הראשונות בהוגוורטס לא היו לי חברים. תמיד הייתי הנערה השקטה ו"החרשנית" מרייבנקלו.
מאז ומתמיד הייתי מופנמת, ולא התחברתי עם אף אחד. אף אחד גם לא ניסה להתחבר איתי. הציונים שלי לעומת זאת,
מעולים, ואני מרוצה. מי שמרוצה מזה אף יותר, אלה ההורים שלי. הם חושבים שאם יהיו לי חברים, הציונים שלי ירדו. אני מסכימה איתם.

בוקר הראשון בספטמבר היה קריר. רוחות נשבו מכל עבר, והחלו לרדת טיפות זעירות מהשמיים.
אני והוריי צעדנו ברציף תשע ושלושה רבעים, גוררים את המזוודות שלי. לפתע הוריי נעצרו למראה הינשוף החום והגדול שהתעופף מעלינו והלאה, מפיל לרגלינו מכתב.

"מתוקה, אנחנו צריכים ללכת," אמרה אמי ונגעה קלות בכתפי.
"קוראים לנו במשרד הקסמים, לא מסכימים לקבל תירוצים" המשיכה בהבעה מודאגת.הרכנתי את ראשי, וחשתי בצער קליל.
"תהני בהוגוורטס בסדר?" אמר אבי וחייך. חייכתי אליו בחזרה, "אין בעיה."
הוריי חיבקו אותי, וחזרו לרציפים תשע ועשר. נשארתי לבדי, כמו תמיד.
עמדתי במקומי כמה דקות, מחשבות על הוריי ועל משרד הקסמים רצות בראשי כמו פרשים על סוסים בערב מלחמה.

לפתע, משהו הכה בי, הכל הסתובב בבת אחת, ונפלתי ארצה.
פקחתי את עיניי וראיתי מולי ילדה אדומת שיער, בוהה בי במבט מודאג, "את בסדר? אני כל כך מצטערת!".
"כן, אני בסדר." קמתי בקושי, הרגשתי כאב קל בידי הימנית, שלחתי מבט קר בילדה, ופניתי לעבר הרכבת.

----------------------------

הפרק אכן קצר, הפרק הבא יהיה יותר ארוך.
מקווה שתאהבו, תגידו אם תרצו שאמשיך. אני לא כותבת בדר"כ..

		הפרק הבא