יומנו של לוק קסטלאן

יומנו של לוק קאסטלאן

בכנות, אני לא יודע אם אני אוכל להתמיד עם היומן הזה. החיים שלי די מטורפים. אבל הבטחתי לזקן שאני אנסה. אחרי מה שקרה היום.. ובכן, אני חייב לו. הידיים שלי רועדות כשאני יושב פה בתורנות שמירה. אני לא יכול להוציא את התמונות הנוראות מהראש שלי. יש לי כמה שעות עד שהבנות יתעוררו. אולי אם אני אכתוב את הסיפור, אני אוכל לשים אותו מאחורי. אני כנראה צריך להתחיל עם העז הקסומה.

במשך שלושה ימים, ת'אליה ואני עקבנו אחר העז לכל אורך וירג'יניה. אני לא הייתי בטוח למה. בשבילי, העז לא נראתה כמו משהו מיוחד, אבל ת'אליה הייתה יותר נסערת יותר ממה שאי פעם ראיתי אותה. היא הייתה משוכנעת שעז הייתה מן סימן מאביה, זאוס.

כן, אבא שלה הוא אל יווני. וגם שלי. אנחנו חצויים. אם אתם חושבים שזה נשמע מגניב, תחשבו שוב. חצויים הם מגנט מפלצות. כל הדמויות היווניות העתיקות האלה כמו אלות נקמה, הרפיות וגורגונות עדיין קיימים והם יכולים לחוש גיבורים כמונו מקילומטרים. בגלל זה, ת'אליה ואני מבלים את כל זמננו בלנוס על חיינו. ההורים הכל יכולים שלנו אפילו לא מדברים איתנו, הרבה פחות עוזר לנו. למה ? אם הייתי מנסה להסביר את זה, הייתי ממלא את כל היומן הזה, אז אני הולך להמשיך הלאה.
בכל מקרה, העז הזאת הייתה צצה בזמנים אקראיים, תמיד רחוק. כל פעם שאנחנו ניסינו להדביק אותה, העז הייתה נעלמת ואז מופיעה שוב במקום רחוק, כאילו היא מובילה אותנו למקום כלשהו.
אני, הייתי משאיר את העז לבד. ת'אליה לא הסבירה למה היא חשבה שזה חשוב, אבל היא ואני עברנו הרפתקאות ביחד מספיק זמן, שכבר למדתי לבטוח בהחלטות שלה. אז עקבנו אחרי העז.
מוקדם בבוקר, עשינו את דרכינו לתוך רייצ'מונד. השתרכנו על פני גשר צר מעל נהר איטי וירוק, פארקים מיוערים ובתי קברות ממלחמת האזרחים. ככל שהתקרבנו למרכז העיר, אנחנו ניווטנו דרך שכונות מנומנמות של בתים מלבנים אדומות שקרובים כל כך זה לזה, עם מרפסות לבנות,עמודים וגינות קטנות.
דימיינתי את כל המשפחות הרגילות שמתגוררות בבתים הנעימים האלה. תהיתי איך זה יהיה לקבל בית,לדעת איפה הארוחה הבאה שלי תהיה, בלי לדאוג מלהיטרף על ידי מפלצות כל יום. ברחתי מהבית כשהייתי רק בן 9, חמש שנים ארוכות עברו מאז. בקושי זוכרתי איך זה היה לישון במיטה אמיתית.
אחרי הליכה של עוד ק"מ וחצי, הרגליים שלי הרגישו כאילו הם נמסים בתוך הנעליים שלי. אני קיוויתי שנוכל למצוא מקום לנוח, אולי לאכול. במקום זה, מצאנו את העז.
הרחוב שבו הלכנו נפתח לפארק עגול וגדול. ארמונות מפוארים מלבנים אדומות ניצבו מול הכיכר. במרכז הכיכר, בגובה20 מטרים, היה בחור ברונזה שישב על גב סוס. בבסיס האנדרטה היה מרעה שם הייתה העז.
"תתחבא!" ת'אליה הפילה אותי מאחורי שורה של שיחי ורדים. "זו רק עז", אמרתי לה בפעם המיליון. "למה-?" "היא מיוחדת", ת'אליה התעקשה. "אחד מהחיות הקדושות לאבא שלי. השם שלה הוא אמלת'יה".היא מעולם לא הזכירה את שמה של העז לפני כן. אני תהיתי למה היא נשמעת כל כך לחוצה. רוב הדברים לא הפחידו את ת'אליה. היא רק בת 12, צעירה ממני בשנתיים, אבל אם ראית אותה הולכת ברחוב היית מפנה לה את הדרך. היא נעלה מגפי עור שחורות, ג'ינס שחור ומעיל עור מרופט משובץ בכפתורי להקות פאנק רוק. השיער שלה הוא שחור ופרוע. העיניים הכחולות הנוקבות שלה ננעצות בך כאילו היא שוקלת את הדרך הטובה ביותר כדי להפוך אותך לנצח אותך עד שתהפוך לעיסה.
כל דבר שהפחיד אותה, הייתי צריך לקחת ברצינות. "אז ראית את העז הזאת לפני כן ?" שאלתי. היא הנהנה בחוסר רצון. "בלוס אנג'לס, בלילה שבו ברחתי. אמלת'יה הובילה אותי מחוץ לעיר. ואחר כך, בלילה שאתה ואני נפגשנו... היא הובילה אותי אליך".
אני בהיתי בתאליה. עד כמה שאני יודע הפגישה שלנו הייתה תאונה. אנחנו פשוטו כמשמעו רצנו אחד אל השני במערה של דרקון מחוץ לצ'רלסטון והתחברנו כדי להישאר בחיים. תאליה מעולם לא הזכירה עז.
כשזה הגיע לחיים הקודמים שלה בלוס אנג'לס, ת'אליה לא אהבה לדבר על זה. כיבדתי אותה יותר מדי מכדי לחטט. ידעתי שאמא שלה התאהבה בזאוס. בסופו של דבר זאוס זרק אותה, כמו שאלים נוטים לעשות. אמא שלה איבדה את הראש, שתתה ועשתה דברים משוגעים- לא ידעתי את הפרטים- עד שלבסוף ת'אליה החליטה לברוח. במילים אחרות, העבר שלה היה מאוד דומה לשלי.
היא לקחה נשימה רועדת "לוק, כשאמלת'יאה מופיעה, משהו חשוב עומד לקרות... משהו מסוכן. היא כמו אזהרה מזאוס, או מדריכה."
"מדריכה למה?"
"אני לא יודעת... אבל תראה." ת'אליה הצביעה לצד השני של הרחוב. "היא לא נעלמת הפעם. אנחנו חייבים להיות קרובים למה שזה לא יהיה שהיא מובילה אותנו אליו."
ת'אליה צדקה. העז פשוט עמדה שם, 900 מטר בערך מאיתנו, מלחכת בסיפוק דשא בבסיס של הפסל.
אני לא מומחה בחיות חווה, אבל אמלת'יאה באמת נראתה מוזרה עכשיו כשעמדנו קרוב. היו לה קרניים מסולסלות כמו של אייל, אבל עטינים נפוחים כמו של עז נקבה. והפרווה האפורה המדובללת שלה... היא זהרה? הבזקי אור התפצפצו סביבה כמו ענן ניאון וגרמו לה להיראות מטושטשת כמו רוח רפאים.
זוג מכוניות הסתובבו סביב הכיכר, אבל לא נראה שמישהו שם לב לעז הרדיואקטיבית. זה לא הפתיע אותי. יש איזה מן סוג של הסוואה קסומה שמונעת מבני אנוש לראות את הצורה האמיתית של אלים ומפלצות. ת'אליה ואני לא היינו בטוחים איך קוראים לכח הזה או איך הוא עובד, אבל הוא היה די חזק. בני אנוש אולי יראו את העז ככלב משוטט, או שאולי לא יראו אותה בכלל.
ת'אליה תפסה את מפרק היד שלי. "בוא כבר. בוא ננסה לדבר איתה."
"קודם אנחנו מתחבאים מהעז," אמרתי. "עכשיו את רוצה לדבר עם העז."
ת'אליה גררה אותי מחוץ לשיחים ומשכה אותי לאורך הרחוב. לא מחיתי.
כשלת'אליה יש רעיון בראש, אתה פשוט חייב לזרום עם זה. היא תמיד משיגה את מה שהיא רוצה.
חוץ מזה, לא יכולתי לתת לה ללכת בלעדי. ת'אליה הצילה את חיי אין ספור פעמים. היא החברה היחידה שלי. לפני שנפגשנו, אני טיילתי שנים לבדי, בודד ומסכן. מדי פעם הייתי מתחבר עם בן אנוש, אבל בכל פעם שסיפרתי להם את האמת על עצמי, הם לא הבינו. הייתי מתוודה שאני הבן של הרמס, השליח בן האלמוות עם הסנדלים המכונפות. הייתי מסביר שמפלצות ואלים יווניים הם אמיתיים ומאוד בחיים בעולם המודרני. החבר האנושי שלי היה אומר, "זה כל כך מגניב! הלוואי שאני הייתי חצוי!" כאילו זה איזה מן משחק. תמיד עזבתי בסוף.
אבל ת'אליה הבינה. היא הייתה כמוני. עכשיו כשמצאתי אותה, הייתי נחוש להשאר איתה. אם היא רצתה לרדוף אחרי עז קסומה זוהרת, אז אנחנו נעשה את זה, אפילו אם יש לי תחושה רעה לגבי זה.
התקדמנו לכיוון הפסל. העז לא שמה לב אלינו. היא לעסה קצת דשא, אז נגחה בקרניה בבסיס השיש של מצבת הזכרון. על לוחית ארד היה כתוב" רוברט אי. לי. אני לא יודע הרבה היסטוריה, אבל הייתי די בטוח שאי לי היה גנרל שהפסיד במלחמה. זה לא נראה לי כמו סימן טוב.
ת'אליה כרעה לצד העז "אמלת'יאה?"
העז הסתובבה. היו לה עיני ענבר עצובות וקולר ברונזה סביב הצוואר. אור מטושטש ולבן אפף את גובה כמו אדים, אבל מה שבאמת תפס את תשומת ליבי היו העטינים שלה. על כל פטמה היו אותיות יווניות, כמו קעקועים. יכולתי לקרוא קצת יוונית עתיקה- זאת הייתה מן יכולת טבעית בשביל חצויים, אני מניח. על הפטמות היה כתוב: נקטר, חלב, מים, פפסי, תלחץ פה בשביל קרח, ודיאט טל הרים. או שאולי לא קראתי נכון. לפחות כך קיוויתי.
ת'אליה הביטה לתוך העיניים של העז. "אמלת'יאה, מה את רוצה שאני אעשה? אבא שלי שלח אותך?"
העז העיפה בי מבט. היא נראתה כאילו היא קצת נעלבה, כאילו הפרעתי לשיחה פרטית.
לקחתי צעד אחורה, מתנגד לדחף להניף את כלי הנשק שלי. או, דרך אגב, כלי הנשק שלי היה מקל גולף. תרגישו חופשיים לצחוק. פעם הייתה לי חרב מארד שמימי, שהוא קטלני למפלצות, אבל החרב נמסה בחומצה (סיפור ארוך).

עכשיו כל מה שהיה לי זה מקל ברזל שנשאתי על הגב. לא בדיוק אפי. אם העז תתקוף אותנו אני אהיה בצרות. אני כחכחתי בגרון. " אמממ, תאליה, את בטוחה שהעז הזאת היא מאבא שלך ?" "היא בת אלמוות", ת'אליה אמרה. "כשזאוס היה תינוק, אמא שלו ריה החביאה אותו במערה-" "כי קרונוס רצה לאכול אותו ?" אני שמעתי את הסיפור הזה איפה שהוא, איך מלך הטיטאנים הזקן אכל את הילדים שלו. ת'אליה הנהנה. "אז העז הזו, אמלת'יאה, השגיחה אחרי זאוס התינוק בעריסה שלו. היא הניקה אותו"."בדיאט טל הרים ?" שאלתי. ת'אליה קימטה את מצחה "מה ?" "תקראי על העטינים" אמרתי. "לעז יש חמישה טעמים בתוספת מכונת קרח". "בהההההה", אמרה אמלת'יאה. ת'אליה ליטפה את ראשה של העז. "זה בסדר, הוא לא התכוון להעליב אותך. למה הובלת אותנו לכאן, אמלת'יאה? לאן את רוצה שאלך?" העז נגחה את ראשה במצבה. מלמעלה נשמע קול של חריקת מתכת. הסתכלתי למעלה וראיתי את גנרל לי מברונזה מזיז את יד ימינו. אני כמעט הסתתרתי מאחורי העז. אני ות'אליה נלחמנו בכמה פסלי קסם נעים לפני כן. הם נקראו אוטומטונים, והם חדשות רעות. לא הייתי להוט להעיף על רוברט אי לי מקל גולף מברזל.
לבסוף, הפסל לא תקף. הוא הצביע להמשך הרחוב. נתתי בת'אליה מבט עצבני. "מה זה צריך להיות ?" ת'אליה הנהנה בכיוון שהפסל הצביע עליו.
מעבר לכיכר הייתה אחוזה מלבנים אדומות מכוסה קיסוס. בכל צד עצי אלון ענקיים מצופים טחב ספרדי. חלונות הבית היו מוגפים וחשוכים. עמודים לבנים הקיפו את המרפסת הקדמית. הדלת הייתה צבועה בשחור פחם. אפילו בבוקר בהיר ושמשי המקום היה נראה קודר ומפחיד- כמו בית רדוף רוחות מחלף עם הרוח.
הפה שלי התייבש. "העז רוצה שנלך לשם?" "בהההההה" אמלת'יאה הרכינה את ראש כאילו היא מהנהנת. ת'אליה נגעה בקרניים המסולסלות של העז. "תודה לך אמלת'יאה אני- אני בוטחת בך."
אני לא הייתי בטוח למה, בהתחשב בכמה מפוחדת ת'אליה נראתה. העז הטרידה אותי, ולא רק בגלל שהיא סיפקה פפסי. משהו נדנד לי בחלק האחורי של המוח. אני חשבתי ששמעתי עוד סיפור על העז שלזאוס, משהו על פרווה זוהרת... פתאום, הערפל התעבה ותפח סביב אמלת'יאה. ענן סערה קטן אפף אותה. ברק הבליח מבעד לענן. כשהערפל התפוגג, העז נעלמה.
אני אפילו לא הספקתי לנסות את מתקן הקרח. הבטתי מעבר לרחוב בבית הרעוע. העצים מכוסים הטחב משני הצדדים נראו כמו ציפורניים, מחכים לתפוס אותנו. "את בטוחה לגבי זה?" שאלתי את ת'אליה. היא הסתובבה אלי. "אמלת'יאה הובילה אותי לדברים טובים. בפעם האחרונה שהיא הופיעה היא הובילה אותי אליך."
המחמאה חיממה את ליבי כמו כוס שוקו חם. אני פראייר כשהיא מתנהגת ככה. ת'אליה יכולה לסנוור אותי עם העיניים הכחולות האלה, לתת לי מילה טובה אחת ולגרום לי לעשות פחות או יותר הכל. אבל לא יכולתי שלא לתהות: שם בצ'רלסטון, האם העז הובילה אותה אליי, או פשוט הובילה אותה לתוך מערה של דרקון?
נשפתי "אוקיי אחוזה מפחידה הנה אנחנו באים".

מקוש הפליז של הדלת היה מעוצב בצורת הפנים של מדוזה, מה שלא היה סימן טוב. המרצפות במרפסת נסדקו מתחת לרגלינו. התריסים היו שבורים, אבל השמשה הייתה מטונפת ומכוסה מהצד השני בוילונות אפלוליים, ככה שלא יכולנו להסתכל פנימה.
ת'אליה דפקה על הדלת.
אין תשובה.
היא טלטלה את הידית,אבל נראה שהיא נעולה. קיוויתי שהיא תחליט לוותר.
במקום היא הביטה ביבמבט מלא ציפייה. "אתה יכול לעשות את הקטע שלך?"
חרקתי את שיניי."אני שונא לעשות את הקטע שלי."
למרות שמעולם לא הכרתי את אבא שלי ואני גם לא ממש רוצה, אני חולק כמה מהכשרונות שלו.
חוץ מהיותו שליח האלים, הרמס הוא אל הסוחרים- מה שמסביר למה אני טוב עם כסף- ונוודים, מה שמסביר למה האידיוט האלוהי עזב את אמא שלי ומעולם לא חזר. הוא גם אל הגנבים. הוא גנב דברים כמו- אממ, הבקר של אפולו, נשים, רעיונות טובים, ארנקים, השפיות של אמא שלי,וההזדמנות שלי לחיים נורמאליים.
סליחה, זה נשמע מריר?
בכל מקרה, בגלל כישורי הגנבה האלוהיים של אבא שלי, יש לי כמה יכולות שאני לא אוהב להשוויץ בהן.
הנחתי את ידי על הבריח של הדלת. התרכזתי, חש בפינים הפנימיים ששלטו במנעול. הוא השמיע קליק ונפתח. המנעול על הידית היה אפילו יותר פשוט. הקשתי עליו, סובבתי אותו, והדלת נפתחה בטריקה.
"זה כל כך מגניב," ת'אליה מלמלה, למרות שהיא ראתה אותי עושה את זה מיליון פעמים.
הכניסה הפרישה ריח חמוץ ומרושע, כמו הבל הפה של אדם גוסס.
ת'אליה צעדה פנימה בכל זאת. לא הייתה לי ממש ברירה חוץ מלעקוב אחריה.
בפנים היה חדר נשפים בסטייל ישן. גבוה למעלה, נברשת זהרה עם קישוטים של ארד שמימי- ראשי חץ, פיסות שיריון, וניצבי חרב שבורים- כולם מטילים זוהר צהוב חולני על החדר. שני מסדרונות הובילו ימינה ושמאלה. גרם מדרגות התפתל סביב הקיר האחורי. וילונות כבדים חסמו את החלונות.
המקום בטח היה מרשים פעם, אבל עכשיו הוא היה הרוס. רצפת השיש בדוגמת לוח דמקה הייתה מרוחה בוץ ומשהו יבש ופריך שקיוויתי שהוא קטשופ. באחת הפינות,הייתה ספה שמישהו הוציא לה את כל המילוי. כמה כיסאות עץ מהגוני נשברו לעצי הסקה.
בבסיס המדרגות הייתהערימה של פחיות, סמרטוטים ועצמות- עצמות בגודל אנושי.
ת'אליה שלפה את הנשק שלה מהחגורה. גליל המתכת נראה כמו מיכל ספרי, אבל כשהיא הצליפה בו, הוא התארך עד שהיא החזיקה חנית באורך מלא עם חוד מארד שמימי. אחזתי במקל הגולף שלי, שלא היה קרוב להיות כזה מגניב.
התחלתי לומר, "אולי זה לא כזה רעיון—"
הדלת נטרקה בחבטה מאחורינו.
קפצתי על הידית ומשכתי. אין מזל. לחצתי את ידי על המנעול מנסה לפתוח אותו עם כוח הרצון שלי. הפעם דבר לא קרה.
"איזה מן סוג של קסם," אמרתי. "אנחנו לכודים."
ת'אליה רצה לכיוון החלון הכי קרוב. היא ניסתה להפריד את הוילונות, אבל הבד השחור הכבד עטפה את ידיה.
"לוק!"היא צעקה.
הוילונות נמסו ליריעות של רפש שומני כמו לשונות שחורות ענקיות.
הם התרוממו במעלהז רועותיה וכיסו את החנית שלה. הרגשתי כאילו הלב שלי מנסה לטפס במעלה הגרון שלי, אבל הסתערתי על הוילונות והצלפתי בהם עם מקל הגולף שלי.
הרפש רעד וחזר למצבו הקודם כבד מספיק זמן כדי שאני אוכל למשוך את ת'אליה לחופשי. החנית שלה נפלה על הרצפה ברעש.
גררתי אותה משם בזמן שהוילונות חזרו לצורת הרפש שלהם וניסו לתפוס אותה.
יריעות הרפש הצליפו באוויר. למרבה המזל, נראה היה שהם מחוברים למוט הוילון. אחרי עוד כמה ניסיונות כושלים לתפוס אותנו, הרפש שקע והשתנה בחזרה לוילונות.
ת'אליה רעדה בזרועותי. החנית שלה מונחת קרוב, מעלה עשן כאילו היא הוטבלה בחומצה.
היא הרימה את ידיה. הן העלו אדים ושלפוחיות. הפנים שלה החווירו כאילו היא נכנסה להלם.
"חכי רגע!" הורדתי אותה לקרקע וגיששתי דרך התרמיל שלי "חכי רגע ת'אליה יש לי את זה".
סוף סוף מצאתי את בקבוק הנקטר שלי. משקה האלים יכול לרפא פצעים, אבל הבקבוק היה כמעט ריק. שפכתי את מה שנשאר על ידיה של ת'אליה. האדים התפוגגו. השלפוחיות דהו.
"את תהיי בסדר", אמרתי "רק תנוחי". "אנחנו-אנחנו לא..." הקול שלה היה רעוע, אבל היא הצליחה לעמוד. היא הציצה בוילונות עם תערובת של פחד ובחילה."אם כל החלונות היו כמו זה, והדלת נעולה-". "אנחנו נמצא עוד דרך לצאת", הבטחתי. זה לא נראה כמו הזמן המתאים להזכיר לה שלא היינו כאן אילולא העז.
אני שקלתי את האפשרויות שלנו: גרם מדרגות עולות, או שני מסדרונות חשוכים. אני פזלתי למטה אל המסדרון השמאלי. אני יכולתי להבחין בזוג אורות אדומים זוהרים קרוב לרצפה. אולי מנורות לילה?
ואז האורות זזו. הם התנודדו למעלה ולמטה, נעשים בהירים יותר וקרובים. נהמה גרמה לשיער שלי לסמור. ת'אליה עשתה קול מוזר. "אמממ, לוק..." היא הצביעה למסדרון השני. עוד זוג של עיניים אדומות זוהרות ננעצו בנו מהצללים. משני המסדרונות באה נקישה מוזרה,קלאק, קלאק, כמו מישהו שמשחק בקסטנייטות שעשויות מעצמות.
"המדרגות נראות די טוב", אמרתי. כמו בתשובה למה שאמרתי, קול של מישהו נשמע איפה שהוא מעלינו:"כן, בדרך הזאת".
הקול נשמע כבד ועצוב,כאילו הוא נותן כיוונים להלוויה. "מי אתה?" צעקתי. "מהר", קרא הקול למטה, אבל הוא לא נשמע מתלהב מזה. מימיני, אותו קול הדהד, "מהר".קלאק, קלאק, קלאק. לקחתי החלטה כפולה. הקול נשמע כאילו הוא בא מהדבר הזה מהמסדרון- הדבר עם העיניים האדומות זוהרות. אבל איך אותו קול בא משני מקומות שונים ?
אחר כך אותו קול יצא מהמסדרון השמאלי, "מהר". קלאק, קלאק, קלאק. כבר בפני כמה דברים מפחידים לפני כן- כלבים נושפי אש, בור עקרבים, דרקונים- ושלא להזכיר סט של וילונות שחורים אוכלי אדם ושמנוניים. אבל משהו בקולות הללו הדהד מסביבי, העיניים הזוהרות האלו התקדמו כל אחת מכיוון שונה, והנקישות המוזרות. רעש גרם לי להרגיש כמו צבי המוקף זאבים. כל שריר בגוף שלי נדרך. האינסטינקטים שלי אמרו לי, רוץ !
תפסתי את ידה של תאליה וזינקתי אל המדרגות. "לוק-"
"קדימה !"
"מה אם זאת מלכודת נוספת ?"
"אין ברירה!"
אני עליתי במדרגות, גורר את ת'אליה איתי. אני ידעתי שהיא צודקת. יכול להיות שאנחנו רצים ישר אל מותנו, אבל גם ידעתי שאנחנו חייבים להתרחק מהדברים המוזרים שיש למטה.
פחדתי להסתכל לאחור, אבל יכולתי לשמוע את היצורים מתקרבים- נוהמים כמו חתולי בר, דופקים על ריצפת השיש בקול של פרסות סוס. מה הם היו בשם האדס ?
במעלה המדרגות, אנחנו רצנו לתוך עוד מסדרון. מנורות קיר עמומות גרמו לכך שלדלת יהיו צללים ארוכים שנראו כאילו הם מרקדים. קפצתי מעל ערימת עצמות, בהתרגשות בעטתי בשלד של בן אדם. איפה שהוא מלפנינו, קול הגברים קרא, "בדרך הזו!" הוא נשמע יותר לחוץ ממקודם. "הדלת האחרונה משמאל! מהר!"

מאחורינו, היצורים חזרו על מילותיו: "שמאלה! תמהרו!"
אולי היצורים פשוט חיכו אותו כמו תוכים. או אולי הקול מלפנינו היה שייך למפלצת גם. עדיין, משהו בטון של האיש הרגיש אמיתי.
הוא נשמע לבדו אומלל, כמו בן ערובה.
אנחנו חייבים לעזור לו," ת'אליה הכריזה, כאילו היא קראה את מחשבותיי."
"כן,"הסכמתי.
פרצנו קדימה. הפרוזדור נהייה יותר ויותר הרוס- הטפט התקלף כמו קליפת הגזע של עצים, פמוטים מעוכים לחתיכות. השטיח היה קרוע לגזרים ומלוכלך מעצמות. אור דלף מתחת לדלת האחרונה משמאל.
מאחורינו, קול נקישת הפרסות התגבר.
הגענו לדלת ואני הדפתי את עצמי כנגדה, אבל היא נפתחה מעצמה. ת'אליה ואני נפלנו פנימה, עם הפנים לתוך השטיח.
הדלת נטרקה.
בחוץ, היצורים נהמו בתסכול וגרדו את הקירות.
"שלום,"אמר הקול של האיש, הרבה יותר קרוב עכשיו. "אני מאוד מצטער."
הראש שלי הסתובב. חשבתי ששמעתי אותו משמאלי, אבל כשהרמתי את מבטי, הוא עמד ממש מולנו.
הוא לבש מגפיים מעור נחש וחליפה מנומרת ירוק וחום שככל הנראה הייתה עשויה מאותו החומר. הוא היה גבוה וכחוש, עם שיער אפור מחודד כמעט פראי כמו של ת'אליה.
הוא נראה כמו איינשטיין זקן מאוד, חולני ולבוש בהידור.
הכתפיים שלו צנחו . מתחת לעיניים הירוקות העצובות שלו היו לו שקים.
הוא כנראה היה נאה פעם, אבל עור הפנים שלו נפל משוחרר כאילו הוציאו ממנו חלק מהאויר.
החדר שלו היה מסודר כמו דירת סטודיו. לא כמו שאר הבית, הוא היה במצב די טוב. ליד הקיר הייתה מיטה זוגית, שולחן כתיבה עם מחשב, וחלון מכוסה בוילונות כהים כמו אלה למטה. לאורך הקיר הימני עמדה שידת ספרים, מטבחון קטן ושני מסדרונות- אחד מוביל לחדר שירותים, השני לארון גדול.
ת'אליה אמרה,"אמ, לוק..."
היא הצביעה לשמאלנו.
הלב שלי כמעט קפץ לימתוך החזה.
בצד השמאלי של החדר הייתה שורת סורגי ברזל כמו בתא כלא. בתוכו הייתה תצוגת גן החיות הכי מפחידה שראיתי. רצפת חצץ מכוסה בעצמות, חתיכות שיריון ומשוטטת הלוך ושוב הייתה מפלצת עם גוף אריה ופרווה בצבע אדום חלודה.
במקום כפות היו להפרסות כמו של סוס, והזנב שלה הצליף כמו זנב של שור. הראש שלה היה ערבוב של סוס וזאב- עם אוזניים מחודדות, חוטם מאורך ושפתיים שחורות שנראו באופן מטריד אנושיות.
המפלצת נהמה. לשנייה חשבתי שהיא לבשה אחד ממגיני הפה האלה שהמתאגרפים משתמשים בהם. במקום שיניים, היו לה שתי עצמות מוצקות שטוחות כמו צלחות בצורת פרסות סוס. כשהיא נקשה בשיניה הן השמיעו צליל התנגשות קלאק, קלאק , קלאק כמו ששמעתי למטה.
המפלצת מיקדה את העיניים האדומות הזוהרות שלה עלי. רוק טפטף מהחריץ המוזר והגרמי שלה. אני רציתי לרוץ, אבל לא היה לאן ללכת. יכולתי עדיין לשמוע את היצורים האחרים- לפחות שניים מהם- נוהמים בחוץ במסדרון.
ת'אליה עזרה לי לקום. אחזתי בידה של ת'אליה והתייצבתי מול האיש הזקן.
"מי אתה?" דרשתי לדעת. "מה זה הדבר הזה בתוך הכלוב?"
האיש הזקן העווה את פניו. הבעת הפנים שלו הייתה כל כך מלאה מסבל שחשבתי שהוא עלול לבכות. הוא פתח את פיו, אבל כשהוא דיבר, המילים לא באו ממנו.
כמו במין מופע פיתום מחריד, המפלצת דיברה בשבילו, בקול של איש זקן: "אני הוא הלסיון גרין. אני נורא מצטער, אבל אתם בתוך הכלוב. אתם התפתיתם למותכם."

אנחנו השארנו את החנית של ת'אליה למטה, כך שהיה לנו רק כלי נשק אחד- מחבט הגולף שלי. אני נופפתי בו מול הזקן, אבל הוא לא עשה תנועות מאיימות. הוא נראה עלוב ומדוכא אני לא יכולתי להביא את עצמי לכך שאחבוט בו. "למה- כדאי מאוד שתתחיל להסביר", גמגמתי. "למה, איך, מה...?" כפי שאתם יכולים לומר, אני טוב במילים. מאחורי הסורגים, המפלצת הקישה עם לסתות העצם השטוחות שלה. "אני מבין שאתה מבולבל", אמרה המפלצת בקולו של האיש הזקן. הנימה האוהדת של קולה לא התאימה לזוהר הרצחני בעיניה.
"היצור שאתה רואה כאן הוא לאוקרוטה. יש לו יכולת לחקות קולות של בני אדם. ככה הוא מפתה את הטרף שלו".
הסתכלתי אחורה והעברתי את מבטי בין האיש והמפלצת. "אבל... הקול הוא שלך ? אני מתכוון, הבחור עם חליפת עור הנחש- אני שומע מה שהוא רוצה לומר ?" "זה נכון". הלאוקרוטה נאנחה בכבדות. "אני, כמו שאמרת, אני הבחור עם חליפת עור הנחש. זו הקללה שלי. השם שלי הוא הלסיון גרין, בנו של אפולו".
ת'אליה מעדה לאחור. "אתה חצוי ? אבל אתה כל כך-"
"זקן ?" שאלה הלאוקרוטה. הבחור, הלסיון גרין, ידיו היו מלאות כתמי זקנה, כאילו הוא לא האמין שהן שלו. "כן, אני כן." אני הבנתי למה ת'אליה הופתעה. אני פגשנו רק כמה חצויים במסעות שלנו- חלק חברותיים, חלק לא ממש. אבל כולם היו ילדים כמונו. החיים שלנו היו כל כך מסוכנים, תאליה ואני חשבנו שזה לא הגיוני שחצוי ימשיך לחיות עד שהוא יהיה מבוגר. ועדיין הלסיון גרין היה עתיק, משהו כמו בן שישים לפחות.
"כמה זמן היית כאן ?" שאלתי. הלסיון משך בכתפיו באדישות. המפלצת דיברה בשבילו: "איבדתי את הספירה. עשרות שנים ? בגלל שאבא שלי הוא האל של האורקל, אני נולדתי עם הקללה של לראות את העתיד. אפולו הזהיר אותי לשמור על שקט. הוא אמר לי שאסור לי לעולם לשתף אנשים עם מה שראיתי בגלל שזה היה יכול לעצבן את האלים. אבל לפני המון שנים ... אני פשוט הייתי חייב לדבר. פגשתי ילדה צעירה שהייתה מיועדת למות בתאונה. אני הצלתי את חייה בכך שסיפרתי לה על העתיד שלה".
ניסיתי להתמקד בזקן, אבל זה היה קשה שלא להסתכל על פיה של המפלצת- השפתיים השחורות האלו, לסתות העצם השטוחות עם הריר.
"אני לא מבין את זה..." הכרחתי את עצמי להביט בעיניו של הלסיון. "אתה עשית משהו טוב. למה שזה יעצבן את האלים ?"
"הם לא אוהבים להתעסק עם גורל של בני אדם", אמרה הלאוקרוטה. "אבא שלי קילל אותי. הוא הכריח אותי ללבוש את הבגדים האלו, עור של פיתון, שפעם שמר על האורקל מדלפי, כדי להזכיר לי שאני לא אורקל. הוא לקח את הקול שלי ונעל אותי באחוזה הזאת, בית הנעורים שלי. ואז האלים שלחו את הלאוקרוטה כדי לשמור עלי. בדרך כלל, הלאוקרוטות יודעות רק לחקות בני אדם, אבל אלה קשורים למחשבות שלי. הן מדברות בשבילי. הן משאירות אותי בחיים כפיתיון, כדי לפתות חצויים אחרים. זו דרכו של אפולו להזכיר לי, לנצח שהקול שלי יכול רק להוביל אנשים אחרים למוות".
טעם נחושתי של כעס מילא את הפה שלי. אני כבר ידעתי שהאלים יכולים להיות אכזריים. אבא שלי התעלם ממני במשך 14 שנה. אבל הקללה של הלסיון גרין תוכננה בטעות, זה היה מרושע.
"אתה צריך להילחם חזרה" אמרתי. "לא מגיע לך את זה. תפרוץ החוצה. תהרוג את המפלצות. אנחנו נעזור לך."
"הוא צודק", אמרה ת'אליה. "דרך אגב זה לוק, אני ת'אליה. אנחנו נלחמנו בהרבה מפלצות. חייב להיות משהו שאנחנו יכולים לעשות, הלסיון."
"תקראו לי האל", אמרה הלאוקרוטה. הזקן הניד את ראשו בעצב. "אבל אתה לא מבינים. אתם לא הראשונים שהגיעו הנה. אני חושש שכול החצויים חושבים שיש תקווה בפעם הראשונה שהם מגיעים. לפעמים אני מנסה לעזור להם. זה אף פעם לא עובד. החלונות שמורים בידי וילונות קטלניים-"
"שמתי לב" מלמלה תאליה. "- והדלת כושפה בכשפים כבדה. זה ייתן לכם להיכנס אבל, לא לצאת."

"עוד נראה בקשר לזה." הסתובבתי ולחצתי את ידי אל המנעול. התרכזתי עד שזיעה טפטפה במורד הצוואר שלי, אבל שום דבר לא קרה. הכוחות שלי היו חסרי תועלת.
"אמרתי לך," הלאוקרוטה אמרה במרירות. "אף אחד מאיתנו לא יכול לעזוב. להלחם במפלצות זה חסר תקווה. הן לא יכולות להפגע בידי שום מתכת הידוע לאדם או לאל."כדי להוכיח את הטענה שלו, האיש הזקן הבריש את הקצה של ג'קט עור הנחש שלו, חושף פגיון על החגורה שלו. הוא שלף את להב הארד השמימי המרושע למראה והתקדם לעבר התא של המפלצות.
הלאוקרוטה נהמה לעברו. האל דחף את הסכין בין הסורגים, ישר על הראש של המפלצת. בדרך כלל, ארד שמימי היה מפורר כל מפלצת במכה אחת. הלהב פשוט החליק מהחוטם של הלאוקרוטה, בלי להשאיר סימן. הלאוקרוטה בעטה בפרסות שלה בסורגים, והאל נסוג לאחור.
"אתם רואים?" המפלצת אמרה בשביל האל.
"אז אתה פשוט מוותר?" ת'אליה דרשה לדעת. "אתה עוזר למפלצות לפתות אותנו פנימה ומחכה שהן יהרגו אותנו?"
האל הכניס את הפגיון שלו לנדן. "אני כל כך מצטער, יקירה, אבל אין לי ברירה. אני כלוא פה, גם. אם אני לא אשתף פעולה, המפלצות יניחו לי למות ברעב. המפלצות יכלו להרוג אתכם ברגע שנכנסתם לבית, אבל הן משתמשות בי לפתות אותכם למעלה. הן מרשות לי את נוכחותכם לכמה זמן. זה מקל על הבדידות שלי. ואז... טוב, המפלצות אוהבות לאכול בשקיעה. היום, זה יהיה ב 7:03." הוא החווה לעבר השעון הדיגיטלי שעל שולחן העבודה שלו, שהראה על השעה 10:34 בבוקר. "אחרי שכבר.. לא תהיו, אני- אני אתקיים על המנות, מה שלא יהיו, שסחבתם." הוא הציץ במבט רעב בתיק הגב שלי, וצמרמורת עברה בעמוד השדרה שלי.
"אתה גרוע בדיוק כמו המפלצות," אמרתי.
האיש הזקן התכווץ. לא היה אכפת לי ממש אם פגעתי ברגשות שלו. בתיק שלי היו לי שני חטיפי סניקרס, סנדוויץ' נקניק, פחית מים ובקבוק ריק בשביל נקטר. לא רציתי להיהרג בשביל זה.
"השנאה שלך אלי מוצדקת," הלאוקרוטה אמרה בקולו של האל, "אבל אני לא יכול להציל אותך. בשקיעה,הסורגים האלה יעלו. המפלצות יגררו אותכם מפה ויהרגו אתכם. אין מזה מפלט."
בתוך המכלאה של המפלצת, היה משטח בצורת ריבוע על הקיר האחורי של שטח פתוח. אפילו לא הבחנתי בשטח הזה לפני כן, אבל הוא חייב היה להוביל לחדר אחר. שתי לאוקרוטות נוספות עקבו אחריה לתוך הכלוב. כל השלוש מיקדו את עיניהן האדומות- זוהרות עלי, משטחי הפה הגרמיים שלהם נוקשים בציפיה.
תהיתי איך המפלצות יכלו לאכול עם פה כל כך מוזר. כאילו כדי לענות על השאלה שלי, אחת הלאוקרוטות הרימה בפיה חתיכה ישנה של מגן. מגן הארד השמימי נראה עבה מספיק כדי לעצור זריקת חנית,אבל הלאוקרוטה הכניעה אותו בכuח של אחיזת צבת ונגסה ביס בצורת פרסה מהמתכת.
"כמו שאתם רואים," אמרה לאוקרוטה אחרת בקולו של האל, "המפלצות חזקות בצורה מדהימה."
הרגליים שלי הרגישו כמו ספגטי ספוגי. האצבעות של ת'אליה חפרו בזרועי.
"תשלח אותן מפה," היא הפצירה בו. "האל, אתה יכול לגרום להן ללכת?"
האיש הזקן קימט את מצחו. המפלצת הראשונה אמרה:" אם אני אעשה את זה, אנחנו לא נוכל לדבר."
המפלצת השניה ענתה באותו קול:" חוץ מזה, כל אסטרטגית בריחה שאתם יכולים לחשוב עליה, מישהו אחר כבר ניסה.
המפלצת השלישית אמרה:"אין שום סיכוי לשיחה פרטית."
ת'אליה צעדה, חסרת מנוחה כמו המפלצות."הן יודעות מה אנחנו אומרים? אני מתכוונת, הן רק מדברות,או שהן מבינות את המילים?"
הלאוקרוטה הראשונה השמיעה יללה צורמת ואז חיקתה את קולה של ת'אליה:"הן מבינות את המילים?"
הבטן שלי התהפכה. המפלצת חיכתה את ת'אליה באופן מושלם. אם הייתי שומע את הקול הזה בחשכה, קורא לעזרה, הייתי רץ ישר לכיוון הקול.
המפלצת השנייה דיברה בשביל האל:"היצורים אינטליגנטיים, כמו כלבים. הם מבינים רגשות וכמה ביטויים קלים. הם יכולים להערים על הטרף שלהם בעזרת בכי וצעקות כמו 'הצילו!' אבל אני לא בטוח כמה הם באמת מבינים משפה אנושית. זה לא משנה. אתם לא יכולים לשטות בהם."

"שלח אותם מפה",אמרתי. "יש לך מחשב. תקליד את מה שאתה רוצה לומר. אם אנחנו הולכים למות בשעת השקיעה, אני לא רוצה את הדברים האלה בוהים בי כל היום." האל היסס. אז הוא פנה למפלצות ובהה בהם בדממה. אחרי כמה רגעים, הלאוקרוטות נהמו. הן יצאו בזעם מהכלוב והסורגים האחוריים נסגרו מאחוריהם.

האל הביט בי. הוא פרש את ידיו כאילו הוא מתנצל, או שואל שאלה. "לוק", ת'אליה אמרה בדאגה, "יש לך תכנית?" "עדיין לא," הודיתי. "אבל היה טוב יותר לבוא עם אחת בשקיעה." זו הייתה הרגשה מוזרה, לחכות למותנו. בדרך כלל כאשר ת'אליה ואני נלחמים מפלצות, היינו צריכים להמציא תכנית בשתי שניות. האיום היה מיידי. חיינו או מתנו באופן מיידי. עכשיו אנחנו היינו לכודים כל היום בחדר עם שום דבר לעשות, בידיעה כי בשעת השקיעה הסורגים של הכלוב יעלו ואנחנו נרמס למוות ונקרע לגזרים על ידי מפלצות שלא ניתן להרוג לא משנה עם איזה נשק. ואז הלסיון גרין יאכל את חטיפי הסניקרס שלי. המתח היה כמעט יותר גרוע מפגיעה פיזית. חלק ממני התפתה לדפוק את האיש הזקן עם מקל הגולף שלי ולהאכיל אותו בוילונות שלו. ככה הוא לפחות לא יכול לעזור למפלצות לפתות יותר חצויים אל מותם.

אבל אני לא יכול להכריח את עצמי לעשות את זה. האל היה כל כך חלש ופתטי. חוץ מזה, הקללה שלו לא הייתה אשמתו. הוא כבר היה לכוד בחדר הזה במשך עשרות שנים, נאלץ להפקיד את קולו ואת הישרדותו בידי מפלצות, נאלץ לצפות בחצויים אחרים מתים, והכל בגלל שהוא הציל את חייה של ילדה. איזה מין צדק זה?
אני עדיין כועס על האל שפיתה אותנו לכאן, אבל אני יכול להבין למה הוא איבד את התקווה אחרי כל כך הרבה שנים. אם למישהו מגיע מקל גולף על הראש, זה לאפולו, ולכל האלים האחרים או הורים אולימפיים, לצורך העניין.
אנחנו לקחנו את המלאי של דירת הכלא של האל. מדפי הספרים היו מלאים בספרי היסטוריה עתיקה ורומני מותחן. אתם מוזמנים לקרוא מה שאתם רוצים, האל הקליד על המחשב שלו. רק בבקשה לא את היומן שלי. זה אישי. הוא הניח יד מגוננת על ספר עור ירוק מוכה בסמוך למקלדת שלו. "אין בעיה," אמרתי. אני פקפקתי בכך שאחד הספרים יוכל לעזור לנו, ולא יכולתי לדמיין שיש להאל משהו מעניין לכתוב עליו ביומנו, בזמן שהוא תקוע בחדר הזה רוב חייו.
הוא הראה לנו את דפדפן האינטרנט של המחשב. גדול. אנחנו יכולים להזמין פיצה ולצפות במפלצות אוכלות את השליח. לא מאוד מועיל. אני מניח שאנחנו יכולים לשלוח למישהו אימייל לעזרה, אלא שלא היה לנו אף אחד לפנות אליו, ואני מעולם לא השתמשתי בדואר אלקטרוני. לת'אליה ולי אפילו לא היו טלפונים.

התברר לנו שחצויים לא אמורים להשתמש בטכנולוגיה, זה מושך מפלצות כמו שדם מושך כרישים. עברנו לחדר האמבטיה. הוא היה יחסית נקי בהתחשב כמה זמן האל חי כאן. היו לו שני סטים של בגדי החלפה מעור נחש, ככל הנראה, הוא שטף אותם רק ביד, והם היו תלויים על מוט מעל האמבטיה. ארון התרופות שלו היה מצויד בציוד מהאשפה- טואלטיקה,תרופות, מברשות שיניים, ציוד עזרה ראשונה, אמברוסיה, ונקטר. ניסיתי לא לחשוב על איך הוא השיג את כל זה, אבל לא ראיתי שום דבר שיכול להביס את הלאוקרוטות.
ת'אליה טרקה מגירה סגורה בתסכול. "אני לא מבינה! למה שאמלת'ייה תביא אותי לכאן? גם החצויים האחרים באו לכאן בגלל עז?" האל קימט את מצחו. הוא סימן לנו לעקוב אחריו בחזרה למחשב שלו. הוא רכן מעל המקלדת וכתב: איזו עז? אני לא ראיתי שום טעם בשמירה על זה בסוד.
סיפרתי לו איך עקבנו אחרי עז הפפסי הזוהרת של זאוס מריצ'מונד, ואיך היא הפנתה אותנו לבית הזה.

האל נראה מבולבל. הוא הקליד: שמעתי על אמלת'ייה, אבל אני לא יודע למה היא הייתה מביאה אתכם לכאן. החצויים האחרים נמשכו לאחוזה בגלל האוצר.

"אוצר?" שאלה ת'אליה.
האל נעמד והראה לנו את חדר הארונות שלו. הוא היה מלא בעוד אספקה שנאספה מחצויים חסרי מזל- מעילים הרבה יותר מדי קטנים בשביל האל, לפידי-עץ-וזפת מיושנים,חתיכות משוננות של שיריון וכמה חברות מארד שמימי מעוקמות ושבורות. כזה בזבוז. הייתי צריך עוד חרב.
האל סידר מחדש כמה קופסאות ספרים, נעליים, כמה מטילי זהב וסל קטן מלא ביהלומים שהוא לא נראה מעוניין בהם. הוא חשף כספת מתכת מרובעת בגודל 60 סמ"ק בערך והחווה עליה כאילו הוא אומר: טה דה!
"אתה יכול לפתוח את זה?" שאלתי.
הוא הניד בראשו.
"אתה יודע מה יש בפנים?" שאלה ת'אליה.
פעם נוספת, האל הניד את ראשו.
"זה ממולכד," ניחשתי.
האל הנהן בנחרצות, והעביר אצבע לאורך צווארו.
התכופפתי הכספת. לא נגעתי בה, אבל החזקתי את ידי קרוב למנעול המוצפן.
האצבעות שלי דגדגו מחום כאילו הקופסא הייתה תנור לוהט. התרכזתי עד שיכולתי לחוש במנגנונים בפנים. לא אהבתי את מה שמצאתי.
"הדבר הזה הוא חדשות רעות." מילמלתי. "מה שזה לא יהיה שנמצא שם בפנים זה חייב להיות חשוב."
ת'אליה כרעה לצידי. "לוק, זאת הסיבה שאנחנו פה." הקול שלה היה מלא בהתרגשות.
"זאוס רצה שאני אמצא את זה."
הבטתי בה בספקנות. לא הבנתי איך יכלה להיות לה כזאת אמונה באבא שלה. זאוס לא התייחס אליה יותר טוב משהרמס התייחס אלי. חוץ מזה, הרבה חצויים הובלו הנה. כולם היו מתים.
עדיין, היא מיקדה אותי עם העיניים הכחולות העזות האלה ואני ידעתי שזאת פעם נוספת שבה ת'אליה תשיג את מה שהיא רוצה.
נאנחתי. "את הולכת לבקש ממני לפתוח אותה, נכון?"
"אתה מסוגל?"
לעסתי את השפה שלי. אולי בפעם הבאה שאני מתחבר עם מישהו, כדאי לי לבחור מישהו שלא חיבבתי כל כך. אני פשוט לא הייתי מסוגל להגיד לת'אליה לא.
"אנשים ניסו לפתוח את זה לפני כן," הזהרתי. "יש קללה על הידית. אני מנחש שמי שנוגע בה נשרף לערמת אפר."
הבטתי למעלה לעבר האל. הפנים שלו הפכו אפורים כמו השיער שלו. לקחתי את זה כאישור.
"אתה יכול לעקוף את הקללה?" היא שאלה.
"אני חושב," אמרתי. "אבל זאת המלכודת השנייה שמדאיגה אותי."
"המלכודת השנייה?" היא שאלה.
"אף אחד לא הצליח לעורר את השילוב," אמרתי. "אני יודע את זה בגלל שיש שם מיכל רעל מוכן להישבר ברגע שתלחץ על המספר השלישי. זה מעולם לא הופעל."
אם לשפוט לפי העיניים הפעורות של האל, אלו היו חדשות בשבילו.
"אני יכול לנסות להשבית אותה," אמרתי, "אבל אם אני אפשל, כל הדירה הזאת הולכת להתמלא בגז. אנחנו נמות."
ת'אליה בלעה את רוקה בקול. "אני סומכת עליך. רק... אל תפשל."
הסתובבתי אל האיש הזקן. "אתה יכול להתחבא באמבטיה. תשים כמה מגבות רטובות על הפנים שלך. זה יכול להגן עליך."
האל נע בחוסר נוחות. דוגמת עור הנחש של החליפה שלו יצרה אדוות כאילו היא הייתה עדיין בחיים, מנסה לבלוע משהו לא נעים. רגשות שיחקו בפניו- פחד, ספק, אבל בעיקר בושה. אני מניח שהוא לא יכול היה לשאת את הרעיון שהוא יתחבא באמבטיה זמן ששני ילדים מסכנים את חייהם. או שאולי נשארה בו קצת רוח של חצוי אחרי הכל. הוא החווה לעבר הכספת כאילו הוא אומר:
לכו על זה.
נגעתי במנעול המקודד. התרכזתי כל כך חזק שהרגשתי כאילו אני מרים איזה 220 קילו.

הדופק שלי האיץ, טיפת זיעה זלגה על האף שלי. סוף סוף הרגשתי שההילוכים זזים.ה מתכת גנחה, הלוחיות נלחצו זו אל זו, והברגים קפצו בחזרה. בזהירות התמודדתי, אני פתחתי בכוח את הדלת עם קצות האצבעות שלי והוצאתי בקבוקון מלא נוזל ירוק. האל נשף. ת'אליה נישקה אותי על הלחי, היא כנראה לא הייתה צריכה לעשות את זה בזמן שאני מחזיק בקבוקון של רעל קטלני.
"אתה כל כך טוב", היא אמרה. האם זה היה שווה את הסיכון? כן, פחות או יותר. הסתכלתי אל תוך הכספת בביטחון, וחלק מההתלהבות שלי דעכה. "זהו זה?"

ת'אליה התקרבה ושלפה צמיד. זה לא היה הרבה, רק שורה של חישורי כסף מלוטשים. ת'אליה הצמידה אותו סביב פרק כף היד שלה. שום דבר לא קרה. היא הזעיפה את פניה. "זה חייב לעשות משהו. אם זאוס שלח אותי לכאן " האל מחא כפיים כדי לקבל את תשומת הלב שלנו. לפתע עיניו נראו כמעט מטורפת כמו השיער שלו. הוא הניע את ידיו בפראות, אבל לא היה לי מושג מה הוא מנסה לומר. לבסוף הוא רקע במגף עור הנחש שלו בתסכול והוביל אותנו לחדר הראשי.

הוא ישב מול המחשב שלו והתחיל להקליד. הצצתי בשעון שעל שולחן הכתיבה שלו. או שהזמן יותר מהיר בבית שלי, או שאולי הזמן פשוט טס כשאתה מחכה למות, אבל זה היה כבר שעת הצהריים. היום שלנו כמעט נגמר. האל הראה לנו קטע קצר שכתב: אתה האחד! אתה בעצם קיבלת את האוצר! אני לא מאמין! זה בטח נחתם עוד לפני שנולדתי! אפולו אמר לי שהקללה שלי תוסר, כאשר הבעלים של האוצר ימצאו אותו!

היה שם עוד משהו כתוב, עם הרבה יותר סימני קריאה, אך לפני שהספקתי לסיים את לקרוא, ת'אליה אמרה, "לאט לאט. מעולם לא ראיתי את הצמיד הזה. איך אני יכולה להיות הבעלים? ואם הקללה שלך אמורה להסתיים עכשיו, זה אומר שהמפלצות נעלמו? "

קלאק, קלאק, קלאק, שנשמע מהמסדרון ענה על השאלה. קימטתי את מצחי ושאלתי את האל. "קיבלת את הקול שלך בחזרה?" הוא פתח את פיו, אבל שום צליל לא בקע ממנו. כתפיו נשמטו. "אולי אפולו התכוון שאנחנו הולכים להציל אותך," אמרה ת'אליה. האל הקליד משפט חדש: או שאולי אני אמות היום. "תודה לך, מר אופטימיות," אמרתי. "חשבתי שאתה יכול לחזות את העתיד. אתה לא יודע מה יקרה?" האל הקליד: אני לא יכול להסתכל. זה מסוכן מדי. אתה יכול לראות מה קרה לי הפעם האחרונה שאני ניסיתי להשתמש בכוחות שלי. "בטח," רטנתי. "אל תיקח את הסיכון. אתה עלול לקלקל את החיים הנחמדים שלך פה." ידעתי שלא לזה הוא התכוון. אבל פחדנותו של הזקן עצבנה אותי. הוא נתן לאלים להשתמש בו כשק חבטות ליותר מדי זמן. זה היה זמן שהוא נלחם בחזרה, רצוי לפני שת'אליה ואני נהפוך לארוחה הבאה של הלאוקרוטות.

האל השפיל את ראשו. החזה שלו רעד, והבנתי שהוא בוכה בשקט. ת'אליה ירתה בי מבט מרוגז. "זה בסדר, האל. אנחנו לא מוותרים. הצמיד הזה חייב להיות התשובה. חייב להיות לזה כוח מיוחד ". האל לקח נשימה רעועה. הוא פנה למקלדת והקליד: זה כסף. אפילו אם יתברר שזה כלי נשק, לא ניתן לפגוע במפלצות לא משנה באיזו מתכת. ת'אליה פנתה אליי בתחינה אילמת בעיניה, כמו: עכשיו תורך לחשוב על רעיון מועיל.
אני זכרתי איך נראה המתחם הריק, פנל המתכת דרכו המפלצות יצאו. את דלת הדירה לא היה אפשר לפתוח שוב, והחלון היה מכוסה על ידי חומצת וילונות אוכלת אדם, כלומר הלוח עשוי להיות היציאה היחידה שלנו. אנחנו לא יכולים להשתמש בנשק ממתכת. היה לי בקבוקון של רעל, אבל אם אני צודק לגבי הדבר הזה, זה היה הורג את כולם בחדר ברגע שהוא היה מתפזר.

חשבתי על עשרות רעיונות אחרים בראש שלי במהירות, ודחיתי את כולם. "נצטרך למצוא סוג אחר של נשק," החלטתי. "האל, תן לי לשאול את המחשב שלך".


האל נראה ספקן, אבל הוא נתן לי את המושב שלו.
בהיתי במסך. בכנות, מעולם לא השתמשתי הרבה במחשבים. כמו שאמרתי,טכנולוגיה מושכת מפלצות. אבל הרמס הוא בכל זאת אל התקשורת, הדרכים והמסחר.
אולי זה אומר שהיה לו איזה כוח עם האינטרנט. בהחלט יכולתי להיעזרבאיזה מכה של גוגל אלוהי כרגע. "רק פעם אחת," מילמלתי אל המסך, "תעזור לי פה קצת. תראה לי שיש צדחיובי בלהיות הבן שלך."
"מה, לוק?" ת'אליה שאלה.
"כלום." אמרתי.
פתחתי את הדפדפן של האינטרנט והתחלתי להקליד. חיפשתי לאוקרוטה,מקווה למצוא את החולשה שלהם. לאינטרנט לא היה כמעט כלום עליהם, חוץ מזה שהם היוחיות אגדיות שהערימו על הטרף שלהם בעזרת חיקוי קולות אנושיים.
חיפשתי "נשקים יווניים." מצאתי כמה תמונות נהדרות שלחרבות, חניתות וקטפולטות, אבל פיקפקתי בזה שנוכל להרוג מפלצות עם תמונות ברזולוציהנמוכה. הקלדתי רשימה של דברים שהיו לנו בחדר- לפידים, ארד שמימי, רעל, סניקרס,סורגים, מקלות גולף- בתקווה שאיזה נוסחה לקרן הורגת לאוקרוטות תקפוץ פתאום. איןמזל. הקלדתי בתיבת החיפוש "תעזור לי להרוג לאוקרוטה." התוצאה הכי קרובהשקיבלתי הייתה תעזרו לי לרפא לוקמיה.
הראש שלי הלם בכאב. לא היה לי מושג כמה זמן חיפשתי עד שהבטתי בשעון:ארבע אחר הצהריים. איך זה בכלל אפשרי?
בינתיים, ת'אליה ניסתה להפעיל את הצמיד החדש שלה, בלי הצלחה. היא סובבה אותו, הכתה בו, ניערה אותו, לבשה אותו על העקב שלה, זרקה אותו כנגד הקיר והרימה אותו מעל ראשה וצעקה "זאוס!" כלום לא קרה.
הבטנו אחד בשני, וידעתי שלשנינו נגמרו הרעיונות. חשבתי על מה שהאל גרין אמר לנו. כל החצויים התחילו מלאי תקווה. לכולם היו רעיונות לבריחה. כולם נכשלו.
לא יכולתי לתת לזה לקרות. ת'אליה ואני שרדנו זמן רב מדי בשביל לוותר עכשיו. אבל בחיי (ואני מתכוון לזה במלוא מובן המילה) שאני לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר לנסות.
האל התקדם ונעמד לידי, מחווה לעבר המקלדת.
"לך על זה," אמרתי ביאוש.
החלפנו מקומות.
הזמן הולך ונגמר,הוא הקליד. אני אנסה לקרוא את העתיד.
ת'אליה קימטה את מצחה. "חשבתי שאמרת שזה מסוכן מדי."
זה לא משנה, האל הקליד. לוק צודק. אני איש זקן ופחדן, אבל אפולו לא יכול להעניש אותי בעונש יותר גרוע ממה שכבר עכשיו. אולי אני אראה משהו שיעזור לכם. ת'אליה, תני לי את ידייך.
הוא הסתובב אליה.
ת'אליה היססה.
מחוץ לדירה, הלאוקרוטות נהמו וגידו בחוץ במסדרון. הן נשמעו רעבות.
ת'אליה הניחה את ידה בידיו של הליסיון גרין. האיש הזקן עצם אתעיניו והתרכז, באותה צורה שאני מתרכז כשאני קורא מנעול מסובך.
הוא מצמץ, ואז לקח נשימה רועדת. הוא הביט למעלה אל ת'אליה בהבעהשל אהדה. הוא הסתובב אל המקלדת והיסס זמן רב לפני שהתחיל להקליד.
הגורל שלך הוא לשרוד היום,האל הקליד.
"זה- זה טוב, נכון?" היא שאלה. "למה אתה נראה כלכך עצוב?"
האל בהה בסמן המהבהב. הוא הקליד, יום אחד, בקרוב, את תקריבי אתעצמך בשביל להציל את חברייך. אני רואה דברים ש... קשה לתאר. שנים של בדידות. את תעמדיזקופה וגבוהה, החיים אבל ישנה. את תשתני פעם אחת, ואז תשתני שוב. הדרך שלך תהיהעצובה ובודדה. אבל יום אחד את תמצאי את המשפחה שלך שוב.
ת'אליה הידקה את אגרופיה. היא התחילה לדבר, היא צעדה בקצב לאורך החדר.
בסוף היא הטיחה את אגרופה במדף הספרים.
"זה לא הגיוני. איך אני אקריב את עצמי, אבל אני גם אשאר בחיים. שינוי צורה, שינה? אתה קורא לזה עתיד?, אין לי אפילו משפחה. רק אמא שלי, ואין שום סיכוי שאני חוזרת אליה". האל כיווץ את שפתיו. הוא הקליד, אני מצטער. אני לא שולט במה שאני רואה. אבל אני לא התכוונתי לאמא שלך. תאליה כמעט נפלה אחורה אל המלכודות. היא תפסה את עצמה בדיוק בזמן, אבל היא נראתה מסוחררת, כאילו הרגע יצאה מרכבת הרים. "תאליה?" שאלתי, בעדינות ככל שיכולתי. "את יודע על מה הוא מדבר?" היא נתנה לי מבט חוקר. אני לא מבין למה היא נראתה כל כך מזועזעת. ידעתי שהיא לא אוהבת לדבר על חייה בלוס אנג'לס, אבל היא אמרה לי שהיא הייתה בת יחידה, והיא אמרה לי לעולם לא להזכיר את קרובי המשפחה שלה ליד אמה. "זה שום דבר," אמרה לבסוף. "תשכח מזה. כישורי העתידות של האל חלודים."
הייתי די בטוח שאפילו תאליה לא האמינה בזה. "האל," אמרתי, "חייב להיות יותר. אתה אמרת לנו שתאליה תשרוד. איך? האם אתה לא רואה שום דבר על הצמיד? או על עז? אנחנו צריכים משהו שיעזור."
הוא הניד בראשו בעצב. הוא הקליד, לא ראיתי שום דבר על הצמיד. אני מצטער. אני יודע קצת על אמלטייה העז, אבל אני בספק אם זה יעזור.