"כנפיים שבורות"

הפאנפיק אינו שלי. זכויות היוצרים שמורות לענבר (הפסיכית של חדר האוכל)

את הפאנפיק המקורי ניתן למצוא כאן:

http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=249187

עמכם הסליחה.

פרולוג


מזג האוויר היה קודר במיוחד. ענני גשם החלו להתאסף לאיטם והרוח שרקה כמו להקת זאבים בודדים, מעיפה את עלי-השלכת ומשסה אותם בתאורת הרחוב. האנשים המעטים שנדדו ברחובות אותה שעה כיסו את ראשם בברדסי מעיליהם והלכו בצעדים גדולים, ממהרים להגיע למחוז חפצם לפני שחומת העננים תתמוטט, ומטר כבד ישטוף את מדרכות סמטת-דיאגון.



"גשם," רטנה המוכרת תוך שהיא אורזת את הספרים עבי-הכרס שהיו מונחים על הדלפק. "שוב גשם. ואנשים יכנסו וילכלכו את החנות שלי בבוץ."

רוז הוציאה מכיסה חופן מטבעות, ולאחר ספירה מהירה הושיטה אותם למוכרת. היא אימצה את החבילה המוגנת באמצעות כישוף-דוחה מים אל לבה, מעיפה מבט מהיר באישה הממורמרת למראה.
"שיהיה לך יום טוב," קראה רגע לפני שיצאה מהחנות, נענית בהמהום רגזני.

המוכרת צדקה, כמובן. תוך מספר דקות, החלו טיפות גשם ליפול מהרקיע, ורוז – שמעולם לא קיבלה רישיון התעתקות – נאלצה להרים את ברדס מעילה הדק ולרוץ לחפש מחסה. לפתע נתקלה בגוף מוצק ונפלה אל תוך שלולית.

"את בסדר?" קול רך, מבודח מעט, ומוכר.

רוז הנהנה באיטיות, סומק עז מציף את פניה. עודה היא מנקה את מעילה מהבוץ שדבק בו, הושטה אליה חבילת הספרים שלה.
"יש לך מזל שזה עטוף נגד מים."

שפתיה של רוז התעקלו בחיוך קלוש והיא הנהנה פעם נוספת, מרימה את עיניה. "סיריוס...!" ההלם הפתאומי גרם לה לסגת לאחור.
הוא הביט בה, מצמצם את עיניו לרגע בניסיון להיזכר ואז פוקח אותן בתדהמה.
"רוז?"
"א... אני צריכה ללכת," מלמלה, הדם אוזל מפניה באותה מהירות בה הציף אותם דקה קודם לכן.
הוא תפס בידה בתקיפות. ידו הייתה חמה, למרות הקור. "ולברוח ממני שוב?" קולו רעד מעט כשדיבר. "בואי, אין טעם שנחטוף דלקת ריאות." קולו התייצב והוא חייך.
גם היא חייכה, מאמצת את שרירי פניה לפעול ולהפיק לחיוך כמעט מזויף. רק באותו רגע שמה לב כי בגדיה ספוגים במים.

בית הקפה של ווינסטון ומרי גרין היה מקום חמים ופשוט. היא כמעט שכחה כמה חודרניות יכולות עיניו יכולות להיות. זיכרונות שהתאמצה לשכוח הציפו אותה ודמעות חמות עלו בעיניה. היא עצמה אותן בניסיון למנוע מהן לפרוץ.
"למה הלכת?" קולו היה שקט, אולי כדי שלא תשמע את הכאב שמאחורי המילים..

היא הרימה את ראשה מכוס הקפה הריקה, מביטה בעיניו. הוא לא ידע.
"בגלל התינוק," אמרה בלחש, מקווה שלא ישמע.

		הפרק הבא