היומן של ג'יני/טום רידל

היא הסתובבה לבדב בבית הספר. מחפסת מישהו מוכר שאולי תוכל לדבר איתו. זה לא ששנאו אותה, דווקא רוב חבריה מבית גרינפינדור חיבבו אותה. אבל היא עדיין הרגישה לבד, שקופה. אולי הם מחבבים אותה, אבל אם הם באמת היו אוהבים אותה היא לא היתה לבד עכשיו נכון? ואולי זה תמיד ככה בהתחלה, אולי עוד מעט אני אצליח למצוא לעצמי חברים. כמו שרון הצליח. וגם כל שאר אחיה. אוף כולם כל כך מוצלחים. מה שונה בי?, אין בי שום דבר מיוחד. אני לא אמיצה כמו ביל, לא חכמה כמו פרסי, לא מצחיקה כמו פרד וג'ורג', לא מוכשרת כמו רון. אני סתם.. אני. הסיכוי שהארי פוטר ישים לב אלי גדול כמו הסיכוי שפרד וג'ורג' יצליחו לעבור יום שלם בלי למתוח אף אחד. שזה אומר, אין סיכוי. נמאס לי ליהיות לבד כל הזמן. אני חייבת לדבר עם מישהו. מסדרונות הטירה התחילו להראות מטושטשים בגלל הדמעות שהציפו את עניה. כל הבוקר היא נלחמה בדמעותיה. לא רוצה להראות למישהו את החולשה שלה. "אסור שמישהו יראה אותי עכשיו" חשבה ורצה לחדרה בבית גרינפינדור. למזלה חדר המועדון היה ריק ככה שאף אחד לא ראה אותה. והיא נכנסה למגורי הבנות, התיישבה על מיטתה והסיטה את הכילות כדי להסתיר את עצמה. "אם אין לי עם מי לדבר אולי אני אנסה לכתוב". היא פתחה את מזוודתה והתחילה בחיפוסים אחרי עט נוצה וקלף ריק. ואז ראתה ספר שחור. היא לא זכרה שהיא קנתה אותו. אולי הוריה שמו אותו שם בתור מתנה?. היא לקחה את הספר לידיה וראתה שזה בעצם יומן. הוא נראה ישן ומרופט. היא פתחה אותו והוא היה ריק. היא ניסתה לבדוק אם זה דיו נעלם. ובסופו של דבר הסיקה שכנראה הדיו נמחק עם השנים. או שפשוט אף אחד לא באמת כתב בו. היא הסתכלה על כריחת היומן. היה כתוב שם "רכושו הפרטי של טום רידל" כנראה זה בעל היומן. לפי התאריך שנכתב. הבינה שהיומן הזה בן יותר מ50 שנה. "אולי אני אכתוב בו. מה כבר יכול לקרות.. גם ככה אין לי משהו אחר לעשות." ג'יני לקחה את עט הנוצה לידה פתחה את היומן בעמוד אקראי והתחילה לכתוב. היא רצתה לכתוב את כל מה שהיה על ליבה. האכזבות, העצב, השמחה, כל מה שכל כך רצתה לשתף עם מישהו. "היי, אני ג'יני וויזלי. עכשיו אני אספר לך על החיים הלא כל כך מעניינים שלי." פתאום המשפט שכתבה נמחק מעצמו, ג'יני המופתעת הביטה ביומן וידיה התחילו לרעוד. ביומן, הדף כאילו החליט לכתוב בעצמו. "היי, אני טום רידל." הופיעה שורה כתובה בדיו שחור. היא לקחה שוב את עט הנוצה וכתבה ליומן "מי אתה?". – " אני הבעלים המקוריים של היומן הזה"  - " אתה תלמיד פה?", כתבה לו בתשובה.  – "כן". אותיות הדיו התחילו לכתוב מעצמן שוב. - "איך הגעת ליומן שלי?". ג'יני מיהרה לכתוב לו תשובה שוב, היה נחמד להתכתב עם מישהו. – "מצאתי אותו במזוודה לי כשחיפסתי משהו."  -"מותר לי לשאול מה חיפסת במזוודה?" אותיות הדיו השחורות שאלו.  - "סתם, חיפסתי קלף לכתוב בו"  - "שיעורי בית?" כתב הדיו שאל שוב"  - " לא, זה סתם, היתי לבד והרגשתי שהיתי חייבת לספר למישהו.."  - " רוצה לדבר איתי?, מה קרה?". אני מקווה שזאת לא מתיחה של פרד וג'ורג', בכל מקרה מה כבר יש לי להפסיד. הדמעות שוב מילאו את עניה, היא לקחה את עט הנוצה ושקעה בשיחה ארוכה עם טום היומן עד שנרדמה. 

------------

למחרת בבוקר התעוררה ג'יני כשהרמוני נכנסה לחדרה. "ג'יני מה קורה?" שאלה,  "בסדר מה איתך?" ענתה לה ג'יני, חצי רדומה. "בסדר, איפה היית אתמול כל הערב?, ראינו שלא הגעת לארוחת הערב." - " סתם היתי עייפה." ענתה לה ג'יני. "בטוחה?" שאלה הרמוני שוב. "כן", "טוב" אמרה הרמוני. "אני יורדת לארוחת הבוקר תתארגני ותתצטרפי אלינו" - "סבבה אני אבוא עוד כמה דקות". הרמוני יצאה מחדר המגורים והשאירה את ג'יני לבד על מיטתה. ג'יני הוציאה את היומן ממקום המחבוא מתחת לכרית וכתבה בו שוב. "היי טום". אותיות השחורות חזרו וכתבו "הי ג'יני, מה שלומך?" . "בסדר, אני יורדת לארוחת הבוקר יחד עם הרמוני עכשיו." ענתה ג'יני. "כדאי שתרדי שלא ידאגו לך, יום טוב, אני בטוח שמצבך ישתפר עם תקשיבי למה שאמרתי לך אתמול" התשובה של אותיות הדיו השחורות שוב הגיע וליידן שורטט סמיילי מחייך. ג'יני חייכה וכתבה "תודה על אתמול טום" - " אין בעד מה" ענה לה טום, והדיו שוב נעלם. ג'יני סגרה את היומן והחזירה אותו למזוודתה מחביאה אותו מתחת לשאר ספריה. החליפה את הפיג'מה שלה לגלימת בית הספר וירדה לארוחת הבוקר מעודדת יותר, בתקווה שהיום הזה יהיה יותר טוב מהקודם.

		הפרק הבא