הפשע המושלם

ביטוא הפאנפיק:
תם- Spook
~*~

בעוד 5 שעות תתחיל ההופעה הכמעט אחרונה במסע שלנו.
היינו אז בחדר החזרות, מתכוננים להופעה. בחדר היה מקום לתופים של אש, לגיטרות שלי, של לוק ושל קאלום, למגברים, ובנוסף לזה; זה היה חדר ביינוני - גדול. הצטופפנו על הכורסה הקטנה אחרי קרב דגדוגים מתיש.
"חבר'ה," התנשפתי, צוחק. "צריך להתכונן להופעה."
"זה בעוד חמש שעות," הביט בי קאלום.
"אבוד לך. הוא מאוהב בשיער שלו. אתה יודע שהוא צריך חמש שעות בשביל לסדר אותו," התלוצץ לוק.
זרקתי עליו כרית עגולה קטנה. זה פגע לו בלחי. "היי!" הוא קרא במחאה.
"אתה חייב להודות שזה הגיע לך," אמרתי. "ואתה יודע טוב מאוד שיש לי חברה."
"כן, ברור," הוא גיחך. "גם איתה זה רומן שנמשך שעות."
"ימים," צחק אש.
"חודשים," הצחיק קאלום את עצמו.
"שנים." השלמתי את שלושתם.
לבסוף, קמנו להכורסה והתחלנו להתארגן - כל אחד את הארגונים שלו, עד שהגענו לחלק הכי טוב: לכוון את הגיטרות. כשמכוונים אותן, הגיטרות משמיעות את הצלילים הכי הזויים בעולם. מה שמוזר זה שבהופעה הצלילים שהן מוציאות מדהימים.
כבר שלוש שעות עברו, נשארו שעתיים. החלטתי להתקשר לאריאנה, לראות מה איתה. הקו היה תפוס.

~נק' מבט של אריאנה~
"לא, אמרתי לך שאני לא צריכה את זה עכשיו. זה לא מתאים לי מבחינת זמנים!" כעסתי על הסוכן שלי בטלפון. "למה אתה קובע הכל בלעדיי? אתה הסוכן שלי. אתה אמור להקשיב לי ולעשות מה שאני אומרת לך, לא לנהל לי את החיים!"
"בסדר," הוא נכנע. "אני אדחה את הריאיון ההוא."
"טוב. תודה. יש לי שיחה ממתינה, ביי."

~חזרה למייקל~
"הלו?" קולה של אריאנה נשמע מהצד השני של הקו. סוף-סוף היא ענתה לי.
"הי ארי," אמרתי בקול רגוע. "מה שלומך?"
"לא כל כך טוב," היא אמרה. "הסוכן שלי מעצבן אותי."
גיחכתי, "מה הוא עשה הפעם?"
"הוא כל הזמן קובע לי ריאיונות בזמנים שלא מתאימים אותי בלי ליידע אותי מראש. הוא ממש חוצפן. אם זה יקרה עוד פעם אני מפטרת אותו, תאמין לי. זו ממש לא הפעם הראשונה שהוא עושה את זה. אני מתגעגעת אליך..." היא נאנחה.
"תירגעי, ארי. אם הוא מכבד אותך הוא ידחה את הריאיונות האלו או יבטל אותם. גם אני מאוד מתגעגע אלייך. עוד שעתיים מתחילה ההופעה הכמעט אחרונה, ועוד שבוע וחצי אני בבית."
"כבר אין לי סבלנות. תגיע הביתה הכי מהר שאפשר."
"גם לי אין הרבה סבלנות, אל תדאגי. את יכולה למסור למשפחה שלי דרישת שלום? השיחות עולות הרבה כסף אז אני משתדל לא להתקשר יותר מדי, אבל אני יכול לדבר בהודעות טקסט."
"אני אמסור להם," היא נשמעה כאילו היא מחייכת. "אני אוהבת אותך."
"גם אני אוהב אותך. נתכתב בהודעות טקסט, טוב?"
"זה באמת נשמע הזוי," צחקה אריאנה.
"אני אדם הזוי. חשבתי שאת אמורה להכיר את החבר שלך."
"הו, תאמין לי, אני מכירה אותו הרבה יותר ממה שאתה חושב..."
"מי זה, החבר החצוף הזה שלך?"
"בעייתי להגדיר. אבל הוא משנה צבעי שיער יותר מדי מהר."
"רגע, רק בזכות צבעי השיער שלו את החברה שלו?"
"לא אמרנו שננתק ונתכתב בהודעות?"
"תזכירי לי את הקטע הזה בבקשה." צחקתי.
"כשתחזור אזכיר לך." היא אמרה, ואז נזכרה להוסיף: "אה, ואני קורצת עכשיו. אז שתחזור אזכיר לך, ותדמיין אותי קורצת."
"וואו, קריצה ענקית," חייכתי.
"ביי, מייקל."
"אם את רוצה שהשיחה תתנתק, תהיי בשקט." צחקתי.
היא צחקה גם, והשיחה התנתקה.

הנחתי את הטלפון שלי בטעינה, ופניתי לסדר את השיער.
לבסוף, היינו מוכנים שעה וחצי לפני ההופעה - דבר לא צפוי אבל טוב.
הייתי לבוש בחולצה שחורה עם כיתוב לבן, חולצה חסרת שרוולים משובצת עם אדום ולבן, ג'ינס שחור, ונעליים של רוקיסטים. (מן הסתם, הן היו קשורות. אני זז הרבה על הבמה ולא כדאי שאפול באמצא הופעה)
שעה וחצי עברה, וההופעה עמדה להתחיל. עמדנו מאחורי הקלעים, מוכנים עם הגיטרות עלינו ואשטון עם מקלות התופים בידיים. האוזניות כבר היו מונחות באוזניים, ושמענו את הקהל מריע וצורח. בדיוק בשביל רגעים כאלה נוצרה המוזיקה.
"ערב טוב מיאמי!" צרח לוק אל המיקרופון. הצרחות של הקהל רק גברו. המוני שלטים התנוססו באוויר, ועלהים כיתובים האומרים עד כמה הם אוהבים אותנו (או רק אותי או חבר להקה אחר), ומיליון אייפונים ופלאשים סינוורו.
לא בזבזנו שנייה אחת מיותרת, והתחלנו לנגן.
השיר הראשון שניגנו היה Try Hard. תמיד כיף לפתוח איתו הופעות. הוא מקפיץ ונותן אנרגיה. כיף לי תמיד לשמוע את הקצב שלו. או לנגן. בעיקר לנגן.
"That I'm trying too hard, cause I'm not BME, and it's getting me down that she makes me think, makes me think, that I try, that I try, that I'm trying too hard again, and again, and again, and again, and again… cause I'm trying too hard again!" וסיימנו. איזו הרגשה כיפית, לשמוע את הקהל שר איתנו. זה רק עוד רגע שלשמו נוצרה המוזיקה.
אחרי עוד מספר שירים והתלוצצויות בין לבין, תנועות שאנחנו עושים אחד לשני באמצע השירים, פרצופים מצחיקים שהקהל תופס במצלמות שלו, התבלבלויות בסולואים ו- לא, סתם. זה לא קורה, הגענו לחלק אהוב עלינו במיוחד. שאלות מהקהל ומהטוויטר. פרט שולי: פעם עשינו את זה בראיון, כשהפתקים עם השאלות היו בתוך תחתונים כאלה גדולים ולבשנו את זה, והוצאנו את השאלות משם. גאד, זה היה מצחיק.
"שאלה ראשונה?" לוק גיחך.
"תבחר," קאלום אמר, מגלגל בפלאפון שלו, ששוב היו צרחות כשהוא הוציא אותו וגלגל את הציוצים.
לוק בחר ציוץ אחד, ושאל:
"אם לא הייתם מכירים בתיכון והופכים ללהקה, מה הייתם עושים?"
"אני הייתי עוסק במוזיקה אבל בקריירת סולו," אמרתי. רק שלא יגידו לי עכשיו 'תפרוש מהלהקה'.
"אני הייתי אוסף כסף ולומד, הופך למורה של משהו," אשטון גיחך.
"באמת, אשטון?" הבטתי בו. "לא ידעתי את זה עליך. עדיף שתתופף."
הוא צחק, "ברור שעדיף לתופף. אולי אפילו הייתי הופך למורה לתיפוף."
צחקקתי, "בטח."
"אני הייתי מתופ-" קאלום התחיל להגיד, "נו, אשטון! בלבלת אותי!" הוא צעק. כמובן בצחוק, כי מיד אחר כך הוא פרץ בצחוק. והקהל ואנחנו איתו.
כשהוא נרגע, הוא אמר: "אני הייתי בטח בעל מסעדה או משהו, או סתם עובד באחת כזאת."
"ואתה, לוק?" חייכתי.
"אני הייתי..." הוא חשב קצת, ולבסוף אמר: "בטח עובד בריף הדולפינים. יש שם פינגווינים."
צחקנו. יש לו אובססיה לפינגווינים.
הזמן עבר, כבר היינו קצת עייפים. בכל זאת, הופעה שלישית היום כשכל אחת מהן שעתיים. השיר האחרון שהחלטנו לשיר היה Long Way Home, בגלל שזו ההופעה הכמעט אחרונה לפני סוף המסע, והחזרה הביתה קרובה מתמיד. רק עוד שבוע וחצי.
"So we're taking a long way-" ונתנו לקהל להמשיך, והם באמת המשיכו. "Long Way Home!"
וככה המשכנו את כל הפזמון.
אחרי השיר, אמרתי למיקרופון ביחד עם לוק: "תודה רבה לכם! אתם מדהימים!"
"מקווים לחזור לכאן שוב!" אמרתי לבדי.
ירדנו מהבמה, וחזרנו לחדרים שלנו. סגרנו אחרינו את הדלת. "זו הייתה ההופעה הכי טובה בעולם!" צרחתי.
"למה לצרוח?" גיחך לוק.
"כי אני אוהב לצרוח," צחקתי.

		הפרק הבא