לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה

פרולוג

מרין נכנסה לחדרה בריצה וטרקה את הדלת מאחוריה. היא התנשפה במשך שניות אחדות, ולאחר מכן, כשנרגעה, הדמעות עלו בעיניה והיא פרצה בבכי. לא עבר רגע ואמה, דיינה, נכנסה לחדר. היא הניחה את ידה על גבה הרועד של מרין ולחשה לאוזנה בשקט, "מרין דרלינג, תקשיבי, בבקשה! המעבר הזה יפתור את כל הבעיות הכלכליות שנקלענו אליהן בשנים האחרונות! את חייבת להבין – "
"אני לא רוצה להבין!" מרין נרתעה מאחיזתה של אמה וסובבה את ראשה כדי להביט בה, "ואני לא רוצה לעבור! אני אסבול שם, ואת יודעת את זה. עכשיו תחשבי אם את מעדיפה את העושר שלך, או את האושר של הבת שלך".
"מרין, תירגעי בבקשה! אני בטוחה שתסתדרי שם מצוין."
מרין שתקה במשך כמה רגעים ואז מלמלה "תעזבי אותי." להפתעתה, דיינה נענתה לבקשה ועזבה את החדר.
'איך אני אמורה להסתדר שם?' המחשבות שוב עלו בראשה של מרין, 'אני שונאת מקומות חדשים, אנשים חדשים. עד שהכרתי את כל החברים שיש לי, עכשיו להתחיל הכול מחדש?'
היא ניגבה את הדמעות וניגשה למראה הגדולה שניצבה ליד מיטתה. נשקפה אליה נערה בעלת שיער חום חסר צורה ועיניים אפורות, חיוך חביב ואף גדול במקצת. אבל הדבר העיקרי שעניין את מרין בדמותה היו אותם שומנים שהקיפו אותה במותניים, ברגליים, ובחזה. 'שמנה ונמוכה. למה שמישהו ירצה אפילו להסתכל על מישהי כמוני?' היא המשיכה לתהות, והפנתה את פניה מהמראה. המראה החיצוני שלה מעולם לא היווה בשבילה יתרון בהתחברות עם אנשים חדשים, והוריד ללא ספק באופן משמעותי את רמת הביטחון העצמי שלה. היא לא אהבה אנשים חדשים, ולא רצתה להיות מוקפת בכאלה.
'אבל מה לעשות שאבא מצא עבודה חדשה באנגליה, ושאין ברירה אלא לעבור?' היא המשיכה לרטון לעצמה, 'ועוד לבית ספר הפלצני הזה, הוגורטס או משהו כזה, שלינדה תמיד מספרת על כל החוויות האיומות שעברו עליה שם.'
היא משכה באפה ויצאה מהחדר. אולי שוקולד קטן יעזור להפיג את הדיכאון.

מרין שתקה במשך כל הטיסה. היא מעולם לא הייתה במטוס, אבל דווקא היום אמה החליטה לוותר לאביה, שהיה בן מוגלגים ומעולם לא התרגל לאבקת פלו. היא אהבה להיות כל כך רחוק מהאדמה, גבוה באוויר. כישוריה המועטים בקווידיץ' מעולם לא אפשרו לה לעלות כה גבוה. מרין הצמידה את אפה לחלון והסתכלה על דרום אפריקה ההולכת ומתרחקת, הולכת וקטֵנה. השדות הפכו לריבועים ירוקים, כל אחד בגוון שונה במקצת, וקייפטאון הגדולה הפכה לכתם קטן, אפור ואפלולי. היא נאנחה ועצמה את עיניה לכמה רגעים, עוצרת את הדמעות ונושמת עמוקות. אחר, היא ניתקה את אפה מהחלון הקר ותחבה אותו בספר הטיסה הזול שנח על ברכיה מתחילת הטיסה.

השבוע שלאחר מכן, השבוע האחרון של החופשה, עבר על מרין בפריקה וסידור של חפציה. היא נאלצה להודות שהחדר החדש בלונדון היה גדול יותר והנוף ממנו היווה לה תעסוקה כשהתבוננה בטיפוסים השונים שחצו את הכביש בדרכם לפארק סיינט ג'יימס. אבל מרין עדיין התגעגעה לדרום אפריקה, ובעיקר לאנשים שבדרום אפריקה. יותר מכל דבר אחר, לונדון נתנה לה תחושה מנוכרת, תחושה של בדידות.

		הפרק הבא