פעמון מזכוכית

פעמון מזכוכית

הפרופסור הצעיר לתורת הצמחים, נוויל לוגנבוטום היה בחממות וקרא את ספר הלימוד

'עצים טורפים מכול העולם' וחיפש חומר לשיעור הבא שלו עם תלמידי שנה חמישית.

רק שתהה איפה ואם כדאי להביא לכיתה עץ אוכל בשר.

הוא שמע את דלת החממות נפתחת והרים את ראשו בהפתעה.

זה היה יום שבת. רוב התלמידים הלכו לבלות בהוגסמיד, גם אלה שהיו צריכים להתכונן למבחן.

תלמידת שנה שישית אדמונית עם עניבה כחולה מפוספסת מעל חולצה לבנה וחצאית כחולה משובצת

עמדה בפתח.

זאת הייתה תלמידה נבונה מאוד מרייבנקלו. קראו לה אנג'ל קטלין.

היא תמיד ידעה את התשובות לשאלות של כול המורים וזכתה לתשבחות רבות.

אבל הסיפור ששמע לא נגמר בזה, ההורים שלה מתו מקללות שהטילו עליהם קוסמים אפלים שניסו

להחזיר את וולדמורט. על אף שהדבר בלתי אפשרי, הם לא מפסיקים לנסות.

היא גרה עם דודתה וגדלה ללא הורים. כמוהו.

נוויל לא הבין מה מעשייה בחממה. "העלמה קטלין? שחכת פה משהו בשיעור האחרון?" שאל אותה בחביבות והניח את ספרו.

היא הנידה בשלילה והתקדמה לעבר השולחן שלו.

הנערה הניחה משהו בעדינות על משטח העץ והפרופסור הביט בו בסקרנות.

זה היה פעמון שקוף שהיה עשוי כולו מזכוכית.

האור הקלוש שחדר אל החדר גרם לחומר לנצנץ כתכשיט יקר.

נראה שאנג'ל מחכה שישאל אותה מה זה. כי למען האמת לא היה לו מושג.

"מה זה?" שאל נוויל.

התלמידה חייכה "זה קסם שהמצאתי, אדוני הפרופסור." אמרה בקול מתוק כדבש

"לפני כמה ימים למדתי למבחנים בשינויי צורה ולחשים. קודם קראתי על אלבוס דמבלדור

ב-'הוגוורטס תולדות-ערך מעודכן'. זה העלה לי רעיון והחלטתי להמציא קסם בעצמי."

היא שלפה את השרביט שלה. הוא היה אחד הבולטים שראה. עשוי עץ בהיר ומאחז חום מבריק.

"מחזיקים את צידי הפעמון" היא הדגימה לו ואחר כך התפנתה להטיל את הקסם "ואז אומרים את הלחש:

ממוריוס"

כשהאור נשבר על הזכוכית, הוא נלכד בתוך הפעמון וקשתות כיסו את כול השטח.

החפץ רעד וצלצל בקול עדין. כשנגע בצידי הפעמון כפי שהורתה לו התלמידה,

ראשו התמלא בזכרונות.

נוויל הרגיש כאילו נשאב חזרה אל העבר.

הוא ראה את עצמו כתינוק, ממש פעוט. הוריו שיחקו איתו, חיבקו אותו ואמרו לו כמה שהם אוהבים אותו.

זה היה מוזר, הוא לא היה אמור לזכור את זה.

אבל לא יכל להתיק את מבטו והרגיש את עיניו מתמלאות דמעות.

הם נראו כול כך מאושרים, מלאי שמחה. כול כך שונים ממה שראה כול פעם שביקר אותם.

הזיכרון התערבל ותמונה חדשה נחשפה.

הוא ראה את עצמו, מבוגר יותר, בן שש בערך. הוא הלך עם בני דודים שלו למשחק קווידיץ'.

אחר כך הם הלכו לגן שעשועים ושחקו המון. נזכר. זה היה אחד הימים הכיפיים בחייו.

ושוב, הוא התבגר בשנים. הוא היה בן אחת עשרה עכשיו,זה היה בסעודת סוף השנה.

סלית'רין היו אמורים לנצח. אבל דמבלדור העניק נקודות להארי, רון והרמיוני,

מה שהביא אותם לשוויון. והנקודות שהעניק לנוויל גרמו למהפך.

הוא לא האמין שזה קרה. הוא חשב שזה היה מן חלום. אבל זה לא. והוא נגרר לחגיגות השמחה של

גריפינדור, ולראשונה הרגיש מועיל. הוא הרגיש בבית.

ועברו עוד כמה שנים. הוא היה בן שש עשרה. והוא קיבל את התעודה שלו. קס"ם בתורת צמחים, כמה התאמץ בשביל לקבל את הציון הזה…

הוא ראה את עצמו מניף את חרבו של גורדיק גריפינדור והרג את הנחשית שלו, מה שלאחר מכן גרם

לכך שהתנהגו אליו כמו לגיבור....

הוא ראה אותו מתחתן עם חנה…

מתקבל לעבודה כפרופסור בהוגוורטס במקצוע האהוב עליו…

"אדוני?"

נוויל התנער והביט באנג'ל שההסתכלה עליו בציפייה.

"זה קסם נפלא, העלמה קטלין. יום אחד תגיעי לגדולות."

היא הסמיקה "תודה. פרופסור."

הוא התחיל להחזיר לה את החפץ אבל היא הנידה בשלילה.

"זה בסדר. אני יכולה לייצר עוד כאלה. אני רוצה שאתה תקבל את הראשון."

היא הביטה בו כשוקלת אם לשתף אותו במשהו.

ובסוף החליטה שכן. "אני לא יודעת מה אתה ראית… אבל ראיתי את ההורים שלי.

הם נהרגו כשהייתי ממש קטנה, אז אין לי ממש זכרונות מהם, אתה מבין? זה היה הפעם הראשונה

שהרגשתי כאילו הם באמת חיו פעם."

אנג'ל הלכה ויצאה מהחממה, לא מחכה לתשובה, משאירה את הפרופסור לא רק עם פעמון מזכוכית.

במרירות- מתיקות נזכר בחזיון הראשון. "כן אני יכול להבין." לחש אל החלל הריק.