תלתלי זהב

הפיק מפורסם גם בפורום פאנדומים אחרים, מוזמנים להציץ שם.

איש מתושבי סטוריברוק לא יצא מביתו ביום סגרירי ואפור שכזה.
הנרי מילס נשען על אדן החלון הסגור והביט בגשם היורד, טיפה אחר טיפה. כל טיפה נראתה להנרי כקריסטל זעיר ונוצץ. לתימהונו הרב, נשמע צלצול בפעמון הדלת. הוא ניגש לפתח הדלת בכבדות וסובב את הידית. בפתח עמדה ילדה שלא ראה מעולם. הדבר לא נראה לו הגיוני, כי הרי הוא מכיר כמעט את כל ילדי העיירה.
שערה היה מתולתל, זהוב ועדין. עיניה היו כחולות כמו שמיים של יום אביב בהיר, והיא חייכה חיוך ביישני. היא לבשה מעיל בד ארוך וכחול, ותחתיו ראה הנרי חולצה צהובה בהירה ועליה כיתוב. כל מה שהצליח הנרי לראות מהכתוב היה הצירוף "בית- י", מה שלא נראה לו הגיוני כלל. בידה האחת החזיקה מזוודת עסקים חומה, ובשנייה מטרייה שקופה. היא נראתה בת תשע או עשר.
"סלי-" פתחה, ואז נראה כי הבחינה שהעומד מולה הוא ילד. "הו, אה... סליחה, איך אני מגיעה מפה למנזר של סטוריברוק?" שאלה אותו.
הנרי כיוון אותה ואז שאל, בראותו את הגשם השוטף, "את בטוחה שאת לא רוצה להיכנס? רק לשתות משהו חם ולהמשיך," הציע בחביבות.
הילדה הניעה בראשה לשלילה. "תודה," אמרה בשקט, הסתובבה והלכה לכיוון המנזר. הנרי חזר לחלון, אך הפעם חשב על הילדה, ולא על הגשם.
הגשם הסוער כבר פסק והשמש בצבצה מבעד לעננים ושלחה קרניים עדינות מבעד לעצים. ג'וזפין דפקה על דלת המנזר בשמחה.
בית חדש בעיירה חדשה, הילד ההוא, ואולי בקרוב יאמצו אותי! חשבה בהתלהבות.
את הדלת פתחה נזירה חייכנית וצעירה בבגדים כחולים. שערה החום המתולתל של הנזירה היה אסוף בפקעת עדינה על ראשה.
חשבתי שנזירות יראו רציניות יותר, חשבה לעצמה. "קוראים לי ג'וזפין מאיי, אני מניו יורק, ומיס פנ- כלומר, מנהלת בית היתומים שלי, אמרה שהיא התכתבה איתכם ואני עוברת לגור כאן," אמרה ג'וזפין במהירות ובהתלהבות.
הנזירה הביטה בה בחיוך, ותוך כדי שהיא מסמנת לג'וזפין להיכנס אמרה לה בשקט וברוך: "ברוכה הבאה למנזר שלנו ולעיירה. אני האחות אסטריד. בואי אחריי לחדרך. את תישני עם עוד שלוש ילדות בגילך, שכנראה גם יהיו בכיתה שלך בבית הספר." אסטריד הובילה את ג'וזפין במסדרונות, בזמן שזו הביטה סביבה בהתלהבות והנאה. "הנה חדר האוכל וחדר התפילה. כאן את ושאר הילדות עוזרות להכין נרות ריחניים מיוחדים. והנה החדר שלכן. על המיטה כבר מוכנים מדי המנזר, אני מבקשת שתלבשי אותם בהקדם האפשרי," הסבירה אסטריד.
ג'וזפין הנהנה אליה, והנזירה יצאה מהחדר. ג'וזפין הסתובבה אל הילדות האחרות. "שלום… לי קוראים ג'וזפין, אבל בבקשה, בבקשה, תקראו לי ג'ו," פתחה. הילדות האחרות חייכו אליה. "אני מקווה שיאמצו אותי בקרוב. אני באה מניו יורק, אני אוהבת חיות, גשם, לעזור לאנשים ולקרוא," המשיכה להציג את עצמה. וכך התחילו החיים של ג'וזפין כחלק מסטוריברוק.
***
הייתה זו שעת צהריים. בל סידרה את כוסות התה בארון במחשבה הנעימה על לגימה ועוד לגימה מהתה החם בחורף המתקרב. טיפות הגשם הלמו בכוח רב על חלונות הטירה הגדולה. כשסיימה לנקות את האבק ולסדר לה ולאדונה את השולחן כמו שאהב, פרשה מהעבודה עם כוס תה חם.
ראמפלסטילסקין ניגש לחדר וכשראה את בל נחה לה בהנאה, בחן את הספקה במבט משועשע, שלח אליה מבט של ציון לשבח, וניגש לשולחנו לעסקי הקסמים.
בעוד בל מתענגת עם כוס התה שלה, נשמעו דפיקות קלות בדלת. היא הניחה את הספל וניגשה לפתוח. מולה עמדה ילדה זהובת שיער, ועיניה כחולות ועמוקות.
כשראמפל ראה את הילדה העומדת בפתח, קם והלך מהחדר במבט טרוד. "אני - אני רק רציתי לבקש... בגלל הגשם… " מלמלה.
"זה בסדר, את יכולה להיכנס. שבי ואני אכין לך כוס תה חם," אמרה בל בחמימות. "תודה רבה לך. קוראים לי גולדילוקס - אבל את יכולה לקרוא לי גולדיל," אמרה בקול מבויש תוך כדי שהיא פוסעת אל תוך הטירה.
"אין בעיה, גולדיל," אמרה בל וחייכה.
ראמפלסטילסקין חזר אל החדר בהנחה שהילדה כבר הלכה אבל כשראה אותה מפטפטת עם בל, ניגש לבל, אמר משהו באוזנה, והלך משם.
גולדילוקס לא שמה אליו לב בכלל משטף הדיבור עם בל. הם גילו הרבה נושאים משותפים, כמו האהבה לספרים. "יודעת מה, מתוקה, אולי כדאי שקודם תחליפי לבגדים יבשים. תוכלי למצוא כאלה בעליית הגג," אמרה לה בל. הילדה עלתה למעלה וכשהלכה ניגש לשם ראמפלסטילסקין.
"מה זה אמור להיות?" אמר בקול עצבני. בל ידעה שלא כדאי לה להתווכח איתו.
"היא צריכה עזרה," טענה. "היא בגשם, לבד, היא עוד יכלה למות שם! היא רק ביקשה מקום להיות בו עד סוף הסופה. בבקשה, אני מבטיחה שבהזדמנות הראשונה אני אשלח אותה לדרכה," ביקשה.
אם היה דבר אחד שבל ידעה בדיוק איך לעשות, היה זה לשכנע את ראמפל, אבל הפעם היא לא הייתה בטוחה זה יעזור.
ראמפל נראה טרוד והייתה לה תחושה שהוא יודע משהו שהיא לא. הוא תמיד יודע משהו כזה, אבל כנראה שהפעם זה היה פרט חשוב. "לא בא בחשבון!" הרים ראמפל את קולו.
"ראמפל, אני... מי זאת הילדה הזאת?" אמרה בקול עדין. היא כבר לא עמדה בזה והרגישה שהיא חייבת לשאול.
"אני לא יודע, את דיברת איתה," שיקר והסתובב, מפנה את גבו לבל.
***
ג'ו הסתגלה במהירות לחיים השקטים והנעימים במנזר בפרט ובעיירה בכלל.
לאחר שבועיים במנזר הגיעה היום שג'ו חיכתה לו מאז יומה השני. חברתה הטובה, אליזבת', או בקיצור - בת', הבטיחה שתראה לה את הדרך לספרייה של סטוריברוק אחרי בית הספר.
ג'ו עמדה מחוץ לשער בית- הספר וחיכתה לבת'. היא שיחקה עם רצועות תיק הגב שלה בקוצר רוח. כמו בנוגע לכל דבר כמעט, ג'ו התרגשה מאוד. לאחר כמה דקות, שנראו לג'ו חסרת הסבלנות כמו נצח, יצאה בת' משער בית הספר וניגשה אל ג'ו.
"את מוכנה?" שאלה אותה.
"בטח! חיכיתי לך!" קראה ג'ו. בת' לקחה את ג'ו לבניין גדול ויפה, עשוי לבנים אדומות. בראשו היה מגדל שעון. בפתח הספרייה נפרדה בת' מג'ו לשלום, והשאירה אותה לבדה.
ג'ו צעדה פנימה לתוך הספרייה בחשש מה. היא הביטה סביבה ופערה את עיניה. "זה נהדר! יש פה כל כך הרבה ספרים! אני יכולה לבלות כאן נצח," הצהירה.
"אני שמחה שאת נהנית מהספרייה שלנו," נשמע קול נשי ועדין. ג'ו הביטה סביבה וחיפשה את בעל הקול. מאחוריה, בכניסה לספרייה, ראתה את האישה הכי יפהפייה שראתה אי פעם. שערה היה ארוך וחום ונעים למראה, ועיניה היו כחולות כמו האוקיינוס.
האישה חייכה אל ג'ו חיוך חמים ותומך, שגרם לג'ו להרגיש כאילו הן מכירות שנים. "אני רואה שאת חדשה פה," אמרה בנעימות. "אני בל, הספרנית של ספריית סטוריברוק. נעים להכיר אותך," אמרה בל.
ג'ו חייכה אליה בביישנות. "שמי הוא ג'וזפין מאיי, האם יש למנזר של סטוריברוק חשבון להשאלת ספרים? אני אשמח להשאיל ספר, אם אפשר." בל הביטה בה, מהורהרת, ונשענה על אחד המדפים.
"מנזר סטוריברוק? את בטח יתומה, נכון?" שאלה.
ג'ו הסמיקה במבוכה. "אני מצטערת, לא התכוונתי לפגוע בך. זיהיתי לפי הבגדים של המנזר," אמרה בל במהירות. "את מוזמנת לקחת ספר, אבל את צריכה לשמור עליו היטב." ג'ו הנהנה בשמחה.
"גברת בל… יש ספר מסוים שאת ממליצה לי עליו?" שאלה בקול מהוסס.
"בטח. אני אתן לך את אחד החביבים עליי," אמרה והורידה ספר חום ועליו כותרת מוזהבת.
"היה היה פעם?" קראה ג'וזפין בקול רם בפקפוק מה.
"לפעמים לספר הכי טוב יש כריכה מאובקת, ולפעמים ספל התה הטוב ביותר סדוק," אמרה בל בשקט. ג'וזפין שמעה אבל העמידה פנים שלא.
"תודה רבה מיס בל, ו… זה בסדר אם אני אבוא מחר לעזור קצת בצהריים? תמיד רציתי להתנדב בספרייה אבל בניו יורק לא הרשו לנו," ביקשה. בל חייכה אליה והנהנה. "תודה מיס בל, להתראות! מחכים לי במנזר!" קראה ג'ו והלכה, חובקת את הספר.
***
בל וגולדילוקס ניקו את האולם שבו נהג 'האדון', כפי שכונה בידי גולדילוקס, לטוות זהב מקש. זה היה בשבוע השני לבואה של גולדילוקס, והיא כבר חיבבה את בל עד מאוד. בזמן שגולדילוקס סדרה את אחד הארונות, היא מצאה בתוכו ספל סדוק.
"בל!" קראה. "אחד הספלים פה שבור. מה לעשות איתו?"
בל צחקקה. "תשאירי אותו, גולדיל. הוא חלק מההיסטוריה שלי ושל ראמפלסטילסקין ביחד." זהבה נרתעה לאחור.
"ראמפלסטילסקין? את מתכוונת לאדון?" בל הנהנה אליה. "ראמפלסטילסקין? את עבדת עליי, בל. את עבדת עליי! אני מעדיפה למות מאשר לחיות תחת אותה קורת גג איתו!" קראה והניחה את הספל.
"זה בסדר, השמועות שקריות, הוא לא מפלצת," הרגיעה אותה בל. "ראית בעצמך," המשיכה. גולדילוקס נעצה בה מבט חודר.
"איזה שמועות?" שאלה בשקט. "אין פה דבר הקשור לשמועות. ראיתי אותו במו עיניי הורג את ההורים שלי." היא הפנתה את גבה לבל ורצה משם, למצוא לעצמה פינה אפלה ולבכות.
***
אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול, למרות שזה קרה לפני שלוש שנים."אבא? אמא? הבאתי את ה-" פסעתי לתוך הבקתה המוארת. שני הוריי עמדו במרכזה, אבי חובק את כתפה של אמי. בגבו אלי עמד איש בבגדי עור וידו מורמת בתנוחה מאיימת כלפיהם.
אמי ראתה אותי ראשונה. "רוצי, גולדילוקס!" קראה אליי. האיש הסתובב אליי, וזיהיתי אותו מסיפורי האימים והשמועות שהסתובבו לגביו בכל היער – היה זה ראמפלסטילסקין, האפל.
הוא ניגש אלי בחיוך לעגני. "הנה האוצר המדובר, לא כך?" אמר בקול. לא הבנתי למה הוא התכוון. הוא ליטף את שערי, ומגע ידו העביר בי צמרמורת.
"אבא? אמא?" לחשתי. "מה קרה?"
ראמפלסטילסקין צחקק בקול גבוה. "לא קרה כלום, פשוט שום דבר," אמר. הוא הסתובב חזרה אל הוריי ואמר: "אתם בטוחים שאתם לא רוצים לתת לי אותה?"
אבי הניד בראשו לשלילה. "לא תקבל אותה. תברחי!" הוא קרא אלי.
הדבר אחרון שראיתי היה מבטו החודר של ראמפלסטילסקין בשעה שהקיש באצבעותיו. סערה סגולה הקיפה את הוריי, ודמויותיהם ריצדו בין דמות אדם לדמות דוב.
ואז הסתובבתי וברחתי.
***
ילדה שנראית בדיוק כמוה, זהובת שער וכחולת עיניים, רצה ביער. היא לבשה שמלה כפרית מיושנת.
היער עבות וחשוך, והילדה מועדת כמה פעמים בגלל אבנים בשביל, אבל מיד קמה וממשיכה בדרכה. מאחוריה מתמשך עשן סגול מוזר. 
ג'וזפין התעוררה, מזיעה כולה. זה היה רק חלום רע, ניסתה להרגיע את עצמה. למרות שאני חייבת להודות שהוא היה מציאותי מאוד, חשבה ונרדמה.