לאהוב מחדש

קולו של צופר הרכבת גורם להמולה הרגילה של האחד בספטמבר ברציף תשע ושלושה רבעים להיפסק לשנייה, ואז להתחדש ביתר שאת.

הורים מזרזים את ילדיהם לעלות על הרכבת. נערות ונערים עולים על הרכבת במהירות ומוצאים חלון פנוי ופתוח ממנו יוכלו לנופף לבני המשפחה שעל הרציף. חיבוקים אחרונים, קריאות כגון "אל תשכח לכתוב!" ו"להתראות!". המוני ידיים מנופפות לשלום, חלק מבעד לזכוכית וחלק מחוץ לחלון. כמה ידיים מושטות קדימה כדי לקבל משהו שנשכח. ישנם גם בודדים שכבר נמצאים בתאים, ולא מנופפים לשלום לבני משפחה.
בעודי נדחקת אל חלון פנוי אני רואה אחד מאלה, תלמיד שנה ראשונה כנראה, שיושב באחד התאים האחרונים. משום מה הוא נראה לי מוכר. אני אומרת לעצמי להתייחס לזה אחר כך ומנופפת לשלום להוריי המאמצים.
שוב נשמע קול הצופר, והרכבת יוצאת לדרך. אני מנופפת עד שהראשים הג'ינג'יים של מולי, ארתור וג'יני נעלמים מעיני, ואז, בהמולת ההתמקמות בתאים, אני מתפנה לבחון את הילד שחור השיער. כשהוא סוף - סוף מרים מבט אני קולטת שיש לו את השער הפרוע של ג'יימס פוטר והעיניים של לילי אוונס - פוטר. אז הילד הזה צריך להיות... הארי פוטר.
פרד וג'ורג' עוברים לידי ורואים שאני מסתכלת עליו. "זה הארי פוטר," לוחש לי ג'ורג' את מה שהבנתי לפני רגע. 
"זה באמת הוא," לוחש פרד מהצד השני.
"אני יודעת," אני משיבה להם, ומיד מתחרטת. איך יכולתי לדעת בלי לראות את הצלקת שלו? בטח לא על פי העובדה שהוא דומה להוריו, שמתו לפני עשר שנים. אני מסתלקת מהאזור, שקועה במחשבות, לפני שישימו לב לכך שלא הייתי אמורה לדעת.

דיאנה, חברתי הטובה ביותר וגם היחידה, מוצאת אותי לפני שאני מצליחה לנקות את הראש מהמחשבות. יש לי תחושה שהכרתי את הזוג פוטר. ואם הכרתי זה אומר שאני לא שייכת לכאן. לזמן הזה. ואז, לאן אני שייכת? 
דבריה של מצנפת המיון אלי לפני שלוש שנים, שהדחקתי בהצלחה עד עכשיו, צפים שוב בזיכרוני. 
"לא קרה לי עדיין למיין אותו ילד פעמיים, אבל יש יוצאי דופן. הפעם את הולכת לרייבנקלו, גברתי. אמנם את עדיין אמיצה, אבל בגלל שאת עושה את אותן שנים שוב את יותר חכמה." 
"קאלה." אני מתנתקת בכוח ממחשבותיי, ושמה לב באיחור שדיאנה מנופפת בידה מול פני. "כדור הארץ לקאלה." אופס.
"אה?" אני שואלת, עדיין לא לגמרי מרוכזת.
"קאלה!" נוזפת בי דיאנה. נראה שיש לה משהו חשוב להגיד לי. "איפה את מעופפת? שמעתי שהארי פוטר על הרכבת, עומד להתחיל את השנה הראשונה שלו," אמרה דיאנה בהתרגשות. אז זה היה העניין.
"כן." אני מנסה להישמע טיפה מתלהבת. "ראיתי אותו. הוא שאל את מולי איך מגיעים לרציף." דיאנה עטה על פיסת המידע. היא מתעניינת מאוד בקסם בלי שרביט, ולכן גם בהארי פוטר ובעובדה ששרד קללת אבדה קדברה בהיותו בן שנה. לפעמים נראה לי שהיא טיפה מגזימה.
"אז זה בטח נכון שהוא גדל אצל הדודים המוגלגים שלו. אני תוהה כמה קסמים הוא עשה בטעות." אני מתאפקת לא לגלגל עיניים. נמאס לי כבר לשמוע דיבורים על קסם בלי שרביט. 
הלוואי שהייתה מדברת על אנימאגים. זה נושא שהרבה יותר מעניין אותי. אבל היא חברה טובה שלי, אז אני מתאמצת להשתתף בהתלהבות שלה. גם כדי שתעזוב אותי בשקט. "שמעתי שלילי פוטר הייתה טובה בקסמים בלי שרביט. מעניין עם זה גנטי." העיניים של דיאנה מאירות. 
"אין לי מושג, אבל אני הולכת לבדוק את זה עכשיו." היא ממהרת להוציא כמה ספרים מהתיק. 
אני מחניקה אנחת הקלה, ופונה לתחום המחקר הנוכחי שלי: קסמי זמן. מהצד זה אולי נראה מוזר, אבל אנחנו בסך הכל רייבנקלואיות טיפוסיות.

חמש דקות לפני סוף הנסיעה אני נזכרת שרציתי לאחל לרון בהצלחה. דיאנה שקועה בספר כלשהו שעוסק במחקר שלה. "ניפגש בכרכרות," אני אומרת לה ויוצאת לחפש את התא בו יושב אחי. 
אחרי שאני עוברת חצי רכבת אני נזכרת שכנראה כל התאים היו תפוסים כשהוא עלה על הרכבת, ולכן סביר להניח שהוא יושב עם הארי פוטר באותו התא. אני נאנחת. אני עדיין בטוחה שהכרתי את לילי וג'יימס פוטר, והארי פוטר יכול להיות התשובה לבעיה שלי. אני מגיעה במהירות לתא שבו ראיתי את הארי פוטר בתחילת הנסיעה. הוא אכן שם, יחד עם רון, והם שקועים בשיחה. אני די בטוחה שהם עומדים להיות חברים טובים. 
למרות שקצת חבל לי לקטוע את השיחה אני דופקת בדלת ונכנסת לתא.
"שלום." אני מחייכת, נמנעת מלהסתכל על הארי פוטר.
"קאלה!" רון מחייך. אני האחות האהובה עליו, למרות שאני מאומצת. "תכירי," הוא פונה אליי. "זה הארי פוטר. הארי, זאת קאלה, אחותי הגדולה." אני פונה להביט בהארי, בגלל כללי הנימוס. בשנייה שעינינו נפגשות פנים מבזיקות במוחי. 
נער עם שער שחור פרוע ועיניי אגוז חומות- זהובות מחייך אל נערה עם שער אדום כהה ארוך ועיניים ירוקות- ירוקות. הפנים נעלמות, ואני יודעת את מי ראיתי, אבל לא למה. אלה היו לילי וג'יימס פוטר. 
אני ממצמצת. אלה הפנים של הארי פוטר המבולבל מולי, לא של הוריו. 
"את לא ג'ינג'ית," הוא מציין. אינטילגנטי. 
אני יודעת שהוא ראה כבר את ג'יני, פרד, ג'ורג' ופרסי ושכולם ג'ינג'יים, אז הוא שם לב לזה שאני לא. החיוך שלי דועך. "אני מאומצת," אני משיבה. כואב לי לחשוב על זה שמולי וארתור הם לא ההורים האמיתיים שלי. הם כל כך נחמדים, ודואגים ומתחשבים, ואני כל הזמן תוהה אם ההורים הביולוגיים שלי היו כמוהם, ואם הם אהבו אותי. 
על הפנים של הארי יש מבט מבין. הוא לא אומר אף אחת מהקלישאות של "אני מצטער לשמוע", ואני מכבדת אותו על זה. אני מסבה את השיחה לכיוון אחר ומדחיקה את המחשבות.
"אנחנו תכף מגיעים, אז בהצלחה לשניכם. רון, אני דיי בטוחה שתהיה בגריפינדור." 
רון מביט בי במבט אומלל. "לא נכון, את רק אומרת את זה כדי לעודד אותי." בטח שהוא אומר את זה. זה מה שעשיתי כל הקיץ, ופרד וג'ורד' אמרו לו שזה מה שעשיתי. אני צריכה לתפוס את התאומים האלה לשיחה. 
"רון, תחשוב קצת." אני מתיישבת לידו. "בסלית'רין אתה לא תהיה, נכון?" הוא מהנהן. "להפלפאף אתה לא מתאים, אתה לא עד כדי כך תמים. לרייבנקלו... לא נראה לי. לא כל כך התעניינת בחומר הלימוד שלנו. ואם כן תצא ברייבקלו, תהיה איתי. תחשוב על זה ככה. אתה מתאים רק לגריפינדור." אני רואה בהבעת פניו שהוא נרגע. 
"הארי," אני פונה אליו. גם לו מגיע קצת עידוד, למסכן אין בכלל מישהו שאכפת לו באמת לאן יתקבל. "אני חושבת שגם אתה תהיה בגריפינדור. אתה יודע, שני ההורים שלך גם היו שם." מגיע לו לדעת את זה. לפני שאני מספיקה להגיד עוד משהו הרכבת עוצרת בחריקת בלמים.
"הגענו." אני מחייכת. "בואו, אני מבטיחה לכם שזאת עומדת להיות השנה הראשונה בשבע השנים הכי טובות בחיים שלכם."


המיון עבר מהר יחסית. רון והארי התקבלו שניהם לגריפינדור, כמו שחשבתי. לרייבנקלו השנה לא התקבל אף אחד שממש נחקק לי בזיכרון כמיוחד. אולי זה גם בגלל שהייתי שקועה במחשבות על איך לעזאזל אני מכירה את לילי וג'יימס פוטר. נדמה לי שלילי וג'יימס פוטר תפסו חלק משמעותי במחשבות שלי היום, וכנראה שזה לא רק נדמה לי. קצת נמאס לי מהם; לא הצלחתי להתקדם לשום מקום עם התחושה שהכרתי אותם חוץ מזה שעכשיו אני בטוחה שהכרתי אותם. 
תחשבי, קאלה. תחשבי, אני פוקדת על עצמי. 
אם הכרתי את הזוג פוטר זה כנראה אומר שהכרתי גם את החברים הכי טובים שלהם. 
החבר הכי טוב של ג'יימס פוטר היה... לוקחות לי חמש דקות עד שאני נזכרת בשם. סיריוס בלק. התגובה מיידית. תמונות מבזיקות במחשבתי - פנים של נער יפה תואר, עם שער שחור חלק ומסודר ועיניים אפורות נוצצות; אני, מתעופפת מעל הוגוורטס בליל ירח מלא. מרחפת בתחושה של חופש מוחלט; שפתיים חמימות הנצמדות לשלי; הבזק אור כחול מסנוור וצעקה נואשת, מתחננת. אני מתנשמת. לא ציפיתי שלשם אחד תהיה כזאת השפעה חזקה עליי. 
ועכשיו ברור לי משהו נוסף - יש לי קשר עם סיריוס בלק. שהוא במקרה אסיר באזקבן.
אני קמה בשקט מהמיטה ולוקחת את השרביט שלי. ברור לי שלא אצליח להירדם לפני שאנקה קצת את הראש, ואת זה אני יכולה לעשות רק בחוץ, בפינה "שלי", מתחת לכמה עצים על סלע בשפת האגם. 
אני מגיעה לשם במהירות, מבלי להיתפס. מוחי חוזר נואשות לתחושה של החופש המוחלט והמעוף מעל הוגוורטס המוארת באורו של הירח המלא. אני מנפנפת טיפה בידיים, כאילו שוב יש לי כנפיים. להפתעתי הרבה אני מתרוממת טיפה באוויר כשאני עושה את זה. אני כמעט ולא מצליחה לחשוב מרוב תדהמה, אבל אני קולטת שאני ציפור. זאת סיס, החיה האהובה עליי. 
לפני שאני שוקעת בטשטוש חושים, שיכורה מהחופש והאושר, אני מספיקה להבין עוד דבר אחד: אני אנימאגית. 

ת"בים? 
  

הפרק הקודם		הפרק הבא