השושנה של סוורוס.

והנה הם. ארבעת הנערים שתיעב הלכו להם במדשאות בית הספר. הוא שונא כל דבר שקשור בהם. הוא שונא את בלק, הנער שחור השיער. הוא שונא את הבנות שהזדנבו אחריו, נמסות מכל חיוך שהואיל בטובו לשלוח אליהן. הוא שונא את פוטר, את הדרך בה פרע את שיערו, והגניב מבטים אל חבורת בנות השנה החמישית שישבו ושוחחו על שפת האגם. הוא שונא את רמוס לופין, שהיה מדריך ובכל זאת בחר שלא לרסן את חבריו. והוא שונא את פטיגרו, העכברוש המטונף. שונא את הדרך בה הוא בוהה בהערצה בשלושת חבריו. ובכל זאת, למרות כל היתרונות שלהם עליו, היה לו הדבר בו חשק ג'יימס פוטר יותר מהכל.

לילי אוואנס.

הנערה אדומת השיער וירוקת העיניים, תיעבה את פוטר, ועל זה שמח סוורוס. כמו בכל פעם שחשב על לילי, עלה חיוך על שפתיו. לא החיוך הבז, המלגלג שעטה על פניו בסביבת חבריו, אלא חיוך עדין, מתוק.

"היי, סוו!"

סוורוס הסתובב מהר, וכמעט שמעד על שולי גלימתו. גיחוכים נשמעו מהצד כשארבעת הנערים הבחינו במתרחש, אבל לסוורוס לא היה איכפת. לנגד עיניו, על המדרגות המובילות מהטירה אל המדשאות, עמדה לילי ונופפה לו לשלום.

חיוכו של סוורוס התרחב והוא נופף לה בחזרה ופסע לכיוונה בצעדים מהירים. כשרצה אליו, התנופף שערה הארוך ברוח הקלילה, וידה אימצה אליה את הספר עב הכרס שהחזיקה.

"סוורוס...! היי, מה קורה?" כשהגיעה אליו, לילי הניחה יד על כתפו ונשענה עליו, מתנשמת ומתנשפת.

רעד קל עבר לאורך עמוד השדרה של סוורוס והוא התפלל שהיא לא הרגישה בו. אבל היא כן. גבותיה התכווצו ועיניה הצטמצמו בהבעה ששמרה במיוחד בשבילו, כשחשדה שקורה משהו. והוא כל כך אהב את ההבעה הזאת.

"סוו? מה יש?" היא התרכזה בתווי פניו המאושרים, ושאלה "זה בגלל ההורים שלך? אמא שלך שלחה לך מכתב?"

לילי ניסתה לנחם אותו, אבל אז נפער חור בחזהו. הוא עצם את עיניו ונשם עמוק בעוד הבעת האושר, שהיתה כל כך נדירה על פניו, נעלמה לאיטה.

"לא, לילי... לא קרה כלום. זה- זה סתם," הוא התאמץ והעלה על פניו חיוך קודר, אבל היא לא השתכנעה.

"נו, סוורוס," דחפה אותו בכתפה. "אתה יכול לספר לי, תמיד...!"

סוורוס חשב, ואז הפנה באיטיות את מבטו לעבר פוטר וחבריו. כשלילי הבחינה בנערים הצוחקים היא הזדעפה.

נו באמת, סוו. אתה לא מבין שהם משיגים בדיוק את מה שרצו? הם רואים שאתה מתעצבן וממשיכים! נסה להתעלם!"

"אני לא יכול, לילי! זה פשו-"
"אין דבר כזה לא יכול, סוורוס. יש דבר כזה לא רוצה. איך אתה חושב שאני מסתדרת עם ג'יימס פוטר? אני, סוורוס, מ-ת-ע-ל-מ-ת!"

"לילי... זה לא משנה- לא!" הוסיף, כשראה אותה פותחת את פיה כדי להתווכח. "זה-לא-משנה!"

לילי התיישבה על הדשא, ובהבעה מרדנית סימנה לו לשבת לידה.

"תקשיב, סוו... אני קראתי לך כדי לבקש ממך משהו, ו-"
"נו, קדימה...! מה את צריכה?"

"טוב, אני צריכה עזרה ב-אה- תמיסת הניפוח, ולא כל כך רציתי לבקש מסלגהורן... אז, אתה מוכן לעזור לי?" לילי השפילה את מבטה אל הקרקע. היא לא רצתה להרוס את התואר בו זכתה, אבל זה היה שיקוי מסובך וכשהיו במרתפים היא הבחינה בסוורוס, שהצליח למלא אחר כל ההוראות בלי להיכשל.

"נו באמת. איך התביישת לבקש? ברור שאני אעזור לך..! אנחנו לא רוצים רוצים שאריה הים השמן יאבד את נסיכת השיקויים שלו, נכון?" סוורוס חייך אליה וחשף שתי שורות של שיניים לבנות.

"נו באמת, סוורוס. אתה יודע שאתה הרבה יותר טוב ממני...! אין ויכוח על זה..!"

"לא נכון, סלגהורן עדיין לא החליט..! הוא פשוט נותן לנו אותו מעמד..! נ-"

"והנה הם, נסיך ונסיכת השיקויים! מה קורה, סבר-מאוס? היי, תראה, רך כף! סבר מאוס ניקה את הגלימה!"

כשהרימו את מבטם, ראו לילי וסוורוס את פוטר והחבורה שלו עומדים מעליהם.

סוורוס זינק על רגליו, מתעלם מלילי שמושכת בשרוול גלימתו ולוחשת באוזנו "לא, סוו! היזהר..."

ידו נכנסה אל בין קפלי גלימתו ברגע שפוטר הוציא את שרביטו, ודקר את האוויר לפניו.

"שתק!" פוטר שיתק את סוורוס וגיחך.

"תצטרך להיות מהיר יותר אם אתה רוצה לפחות לשרוט אותי, סב-"
"די כבר!"

פוטר השתתק מיד, בועט בבלק שיפסיק לצחוק.

"לילי, מה יש? אנחנו סתם-"

"סתם מה, פוטר? משחקים? משתעשעים? על חשבון סוורוס! לעזאזל, רמוס!" רמוס התכווץ במקומו. "אתה מדריך! לא יכולת להפסיק את זה? אתה חייב! ולא-" הוסיפה כשראתה שהוא מתכוון למחות. "לא איכפת לי שהם חברים שלך. הם לא החברים שלי, ואני לא אהסס לשלוח אותם לדמבלדור, שלא תחשוב!"

סיריוס בלק נהם לעברה בכעס, אבל הדבר היחיד ששמה לב אליו היה פוטר. היא נעצה בו את עיניה ובגרון ניחר צעקה עליו שישחרר את סוורוס.

"בסדר, לי-"
"נו, קדימה! אני רוצה להתרחק ממך ומשאר החברים העלובים שלך כמה שיותר מהר!"

"בסדר!" נראה שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. הוא היה מוכן לסבול כל עלבון שהטיחה כנגדו, אבל הוא לא ירשה לה לדבר על החברים שלו באותה הצורה.

"שחרר!" סוורוס, שנפל אל הדשא,  קפץ שוב על רגליו ושלף את השרביט שלו.

"עזוב, סבר מאוס. אוואנס הצילה אותך. תגיד תודה, כי בפעם הבאה אני בטוח שהיא לא תהיה שם כדי לתמוך בך"

"עוף מפה, פוטר. וקח איתך את חבורת השרצים שלה אתה קורא חברים, כי אם לא-"

"תסתום את הפה, סנייפ!" הפעם זה היה בלק. הוא קפץ קדימה והתנפל על סוורוס, מכה את פניו.

מרוב הפתעה נפל שרביטו של סוורוס והסיכויים שלו מול בלק, שהיה נער חסון, היו כמעט אפסיים.

"תעשו משהו!" צווחה לילי בקול גבוה שבכלל לא התאים לה.

"רך כף!" שאג פוטר וניסה להפריד בין השניים. "אתה משוגע? קדימה, בוא כבר!"

"רך כף," רמוס הדף את פוטר מדרכו ובצעד נינוח נעמד ליד בלק, שבינתיים הספיק להצמיד את סוורוס לקרקע. "אני מזהיר אותך, רך כף. אני מדריך, ואם לא תפסיק להתנהג כמו משוגע, אני אאלץ ל- להטיל עליך עונש, או לדווח עליך לדמבלדור." הוא קימט את מצחו והגבות שלו כאילו הפכו לאחת. ההבעה הלמה אותו. "אתה לא רוצה שזה יקרה, נכון?"

בלק הרפה מיד מסוורוס ובהה ברמוס בהבעה נדהמת.

"ירחוני?!"

"קדימה, סיריוס, בוא נלך." רמוס רכן קדימה ומשך את סיריוס עמידה. "ג'יימס, אתה מוכן לסגור את הפה ולעזור לי? להתראות, לילי."

"להתראות רמוס. ואני מודה לך על זה שיש למישהו שכל בחבורה הזאת!" ירקה לילי ירקה לילי אחריהם.

"סוורוס, אתה בסדר?" היא נפלה על ברכיה לידו ועזרה לו לקום.

"כן," השיב לה בזעף ומחה דם משפתו המדממת. "הכל פשוט מעולה." הוא קם וניער את בגדיו, אחר כך הושיט יד ללילי ועזר לה לקום. היא לקחה את ספר השיקויים שלה וכיווצה שוב את גבותיה.

"אוחח! כל כך נמא-ס לי מהם! אני הולכת לדב-!"

"עזבי את זה, לילי."

"אבל סוו, חייבים לעשות עם זה משהו! אתה לא הולך לתת להם לעצבן אותך ככה, נכון?" היא העלתה הבעת דאגה כנה ל פניה. "בסוף תפגע הרבה יותר משפה מדממת! ואגב, אני ממליצה בחום על תמצית מחושי מרטלפ." היא שלפה ממחטה מכיס גלימתה והושיטה לו אותה, כדי שיעצור את הדם שזלג לבינתיים משפתו השסועה ומחתך רחב ומכוער מעל לעינו הימנית.

"לא, לילי. אני לא אפגע יותר משנפגעתי. כשיש לי אותך כאן, איך בדיוק אוכל להיפגע?" היא חייכה. היא חשבה שהוא צוחק, אבל הוא התכוון ברצינות. הוא היה רציני כל כך.

"נו באמת, סוורוס. אני לא איזה קיר. וחוץ מזה, אתה לא יכול להמשיך להסתבך אתם! יש לנו עוד מעט הבחינות של סוף השנה!" ועכשיו היא נראתה לחוצה. "התחלת להתכונן בכלל? אני התחלתי! כבר עברתי על כל החומר של השנה, שלמדנו בשינויי צורה..."

סוורוס לא שמע את מה שאמרה. הוא בהה בפיה, בשעה שהמילים זרמו ממנו במהירות. בהה בעיניים הירוקות מסתעפות בחשד, כשלא הגיב לשאלותיה.

"סוורוס? אתה בכלל שומע מה אמרתי?"

"מה? אה, אני..."

"אני חושבת, סוורוס, שבלק נתן לך מכה הגונה בראש!" אמרה לילי באטיות.

"לא!"

"לך, תנוח או משהו כזה, ותדבר איתי אחר כך. וזכור! תמצית מחושי מרטלפ!"

היא חזרה לטירה, והותירה אותו עומד לבדו ברגשות סוערים.

		הפרק הבא