מים נוצצים

פרסי ישב על חוף הים. אין זו הייתה הפתעה בשביל אנבת' כאשר התקדמה לעברו בצעדים שקטים. פרסי אהב את הים, אולי בגלל הכיף שאפשר לצבור מהשתעשעות במים המלוחים, ואולי בגלל שיכול הוא לשלוט במי הים בקלות, כיוון שאביו, פוסידון, הוא אל כל הימים.
הוא בהה במים שנצצו לאור הירח; הוא נראה טוב בעודו יושב שם - שיערו השחור הפרוע כיסה את עיניו חלקית; פיו, שלרוב מרוח היה בחיוך, כעת היה דומם. ועיניו, הו, אלים, עיניו הירוקות כים שגרמו ללבה של אנבת' לקפוץ בכל פעם שהביטו בה, כבר לא עשו דבר. כעת הן היו לאנבת' רק עוד חלק מפניו של חברה.
היא נשמה עמוקות, והתיישבה לידו על חול הים הזהוב. "היי," היא אמרה.
"היי." פרסי לא חדל מלבהות במים. "מה קורה?"
בעוד הוא אומר את מילים אלו, אנבת' הבינה שדמעה חמה זלגה מעיניה. היא מיהרה למחות אותה מעל לחייה. "אה..." אנבת' הסתכלה על פרסי. בעבר היא חשבה אותו לאדם המקסים, הטוב ביותר עלי אדמות. היא אהבה אותו. כעת כשהסתכלה עליו, היא לא ראתה את מה שהייתה רואה בעבר. "פרסי. אפשר להחליף איתך מילה?"
הוא הסב את מבטו אליה. היא ראתה עצב בעיניו. "אני יודע על מה את רוצה לדבר," אמר. "ואני מצטער."
אנבת' הייתה מבולבלת. מצטער? מצטער על מה? הוא יודע על מה היא רוצה לדבר?
"ידעתי," הוא המשיך בדבריו, "שלא הייתי צריך לאכול את מאפה האוכמניות האחרון."
אנבת' חשה הקלה, אך גם עול נוסף שמכביד על כתפיה. היא שמחה שפרסי לא חש אותו דבר כלפיה כשהיא מרגישה כלפיו כבר ימים רבים. אבל היא לא הייתה מסוגלת להפרד ממנו. לא עכשיו. לא פה. אבל היא ידעה שהיא תסחוב את העול הזה עוד הרבה עם לא תיפטר ממנו עכשיו.
"לא, פרסי," אמרה, וחשה שעיניה מתחילות לדמוע. "אני לא רוצה לדבר על זה. פרסי, אני רוצה להפרד."
אם הייתה יודעת שזה המבט שתראה על פניו של פרסי כשתגיד לו את זה, אנבת' הייתה מפרקת את כל התוכנית. פרסי הסתכל עליה בבלבול, עצב והפתעה - כולם במבט אחד. הוא עצם את עיניו בחוזקה.
"פרסי... לא התכוונתי - " התחילה אנבת' להגיד. אבל הוא לא היה שם בשביל לשמוע. הוא כבר הלך, והשאיר את אנבת' להסתכל על הים. ומאז, אנבת' ידעה, שלא תוכל להסתכל שוב על המים הנוצצים הללו בלי לחשוב על פרסי.