אם לא היה, יהיה

וויתור זכויות יוצרים לג'י קיי רולינג המדהימה!

הסיפור מתרחש שנתיים לפני שאלבוס ורוז מגיעים להוגוורטס.

"אנחנו צריכים לצאת, בשעה 11 יוצאת הטיסה שלנו ללונדון. זו הולכת להיות תקופה לא קלה, אבל נעבור את זה." אמרה מרי לבעלה וילדיה.

"במה תעבדי, אמא?" שאלה דנה, הפיקחית מבין ילדיה והבכורה שבהם. דנה הייתה בת 11. היו לה עיניים חומות כהות - שחורות כמעט, ושיערה היה ג'ינג'י כהה כשלה.

"אני אעבוד בחברת הייטק" שיקרה האם, שידעה איזה תפקיד רציני עומד לפניה.

"אל תדאגי, דן. אמא תסתדר." קרץ אליה איתי, אחיה הקטן. לאיתי היו עיניים חומות בהירות כשל מרי ושיער חום כהה שירש מאביו. בקושי היה דמיון בין הילדה בת ה11 לילד בן ה9.

"אל תקרא לי דן, או שאני אקרא לך אית." התעקשה דנה.

"גם אמא קוראת לך דן."

"כן, אבל.." אמרה דנה, ולפני שהמשיכה את דבריה פרץ איתי בויכוח. הוא אהב לריב יותר מכל דבר אחר, אפילו אם אין סיבה לריב. ירון, האב, טפח על שכמה של מרי.

"טוב, קדימה. בסוף נאחר את הטיסה." אמרה מרי ובזאת יצאה המשפחה הקטנה מביתם. בשדה התעופה, המולת ילדיה הייתה גדולה.

"אמא, אני יכול כסף לחטיף במכונה?" שאל איתי, והאם הטרודה במחשבותיה חיטטה בארנקה והושיטה לו שטר בהיסח דעת. האב מיד חטף את שטר המאה מידו של הילד והחליפו בעשרים.

"לחוצה?" שאל את מרי.

"מאוד" ענתה, וירון חיבק אותה בידו.

שלושה חודשים קודם לכן….

"ירון, בוא רגע!" צעקה לעברו מרי. השעה הייתה 10 בבוקר ביום שישי, היום החופשי שלהם מעבודתם. בשעה זו למדו ילדיהם בבית הספר. ירון, שירד לעבר הסלון, נדהם לראות איש מבוגר מעט ממנו, לבוש גלימה ארוכה. נראה היה שתנאי האקלים החמים של ישראל ומזג האוויר האביבי ששרר ביום זה לא השפיעו עליו כלל.

"אוכל להיכנס?" שאל האיש באנגלית, עם מבטא בריטי מובהק.

"כמובן" ענה ירון באנגלית. כשנכנס, האיש מסר לה מעטפה. בתוך המעטפה מצאה קלף ועליו נכתב:

"לכבוד גברת לוי,

הננו מתכבדים להזמינך כנציגת ישראל בענף הפדגוגיה של משרד הקסמים.

הובא לידיעתנו כי קוסמים בישראל אינם זוכים להשכלה בקסמים וחשבנו כי תוכלי לעזור בנידון.

בכבוד רב,

מירנדה בקסווגל,

ראש מחלקת הפדגוגיה."

"סלח לי, האם זו בדיחה?" שאלה מרי באנגלית.

"כלל וכלל לא. דווקא בגלל שאת מכשפה בעצמך החלטנו להזמינך."

"קסמים לא קיימים." פסק ירון. בתגובה לכך, הרחיף האיש את שלט הטלוויזיה באמצעות מעין מקל. מרי וירון הביטו זה בזה בתדהמה.

"את לא באמת מתכוונת ללכת." אמר ירון למחרת, כשילדיהם בילו אצל בני הדודים. מרי משכה בכתפיה בחוסר אונים. "את כן?" המשיך בתדהמה.

"שמע, זה לא נראה לי רעיון רע כל כך. זוכר את הפעם ההיא שהמורה של דן צעקה עליה שהיא תעוף מבית הספר אם לא תפסיק להעיר ולתקן אותה?" שאלה מרי

"ברור. אף אחד לא יכול לשכוח איך השיער שלה הפך לירו…. זה בגלל זה!"

"ואיך שירה הגננת שפכה על איתי את קערת המרק ההיא?"

"נשרף לה הת - "

"כן, אני לא צריכה שתזכיר לי."

"אז זה בגלל זה." הכה ירון על מצחו.

"כנראה." אמרה "אני חושבת שאעשה טובה לאנשים כמוני כאן, בישראל, אם נטוס." הוסיפה, וירון הנהן לאות הסכמה.

		הפרק הבא