בדידות

זה הפיקצר הראשון שלי, בערך, שאותו כתבתי כי החלטתי שאני צריכה קצת גיוון בכתיבה. מקווה שתאהבו.

אליס הייתה נערה בודדה במיוחד. אחותה, שהייתה מדריכה באותן שנים, בקושי והתייחסה לעצם קיומה. למרות שהשתיים מוינו לאותו הבית, הן היו הפכים גמורים. היא סתם מכוערת ושחצנית בלתי נסבלת, ניסתה אליס לנחם את עצמה בלילות, לאחר אחד מריביהן הממושכים, כאשר הדמעות זולגות באיטיות מעיניה ומכתימות את הכרית התכולה. בתקופה הזו, נוסף על עומס הלימודים, היא שימשה כמפלט להרמיוני גריינג'ר בעקבות ריביה עם רונאלד וויזלי והארי פוטר, חבריה הטובים. לא היה אכפת לה במיוחד לשמש כמפלט, אך היא פשוט הרגישה צורך בחברים - חברים אמיתיים - כאלו שאכפת להם ממנה, מכל שטות שעולה על לשונה ומתגלגלת מפיה. כעת, ישבה אליס בספרייה ולצידה הרמיוני. היא הניחה יד מנחמת על שכמה של הרמיוני.

"ת-תודה." אמרה הרמיוני הבוכייה וקינחה את אפה בשרוולה. אליס, שהרגישה לא בנוח לראות את הרמיוני בפגיעותה, הרפתה מהרמיוני וזעה על מושבה.

"אין על מה." עיקמה הרייבנקלואית את אפה והרכינה את ראשה לעבר שיעורי הבית שלה בכשפומטיקה. היא ריחמה על הרמיוני, אך כעסה עליה בו בעת מבלי סיבה. היא הייתה חייבת להודות שהרמיוני חכמה ממנה, נחמדה ממנה ואמיצה ממנה - אוה, כמה רצתה לדמות לה! לה היו חברים, חברים שהעריכו אותה - גם אם רבו, תמיד לבסוף השלימו. היא רק ייחלה לריב עם חבר או חברה, כי הדבר הצריך כאלו. היא טבלה את עט הנוצה שלה בזעם בקסת הדיו האדומה. הרמיוני תמיד הצטיינה, היא תמיד שמרה על החוקים והמורים חיבבו אותה ללא יוצא מן הכלל, גם אם לא הפגינו זאת בפומבי. אליס אמנם הייתה חכמה, אך לא יותר מזה. המורה היחיד שהעריך אותה היה פליטיק, שאותו העריכה בחזרה עד מאוד. רבים היו האנשים שחשבו שאליס קצת משוגעת - היא תמיד ציפתה בקוצר רוח לשיעור הבא שלה בלחשים וניסתה להוכיח את עצמה במיוחד בשיעורים אלה. לעתים התגנבה לראשה מחשבה שאולי - רק אולי - זהו המקצוע היחיד בו הייתה טובה יותר מהרמיוני. לאחר שבועות אחדים של אושר רגעי, בהן בילתה בחברת הרמיוני בספריה, טבעה אליס בשנית במציאותה העגומה. בשנתה הרביעית, הייתה צועדת הלוך ושוב במסדרונות הטירה. מכיוון שלא התעניינה כלל בהארי פוטר, בתלמידי בובאטון שפירפרו ללא הרף סביב תלמידי בית רייבנקלו או בטורניר הקוסמים המשולש, אליס מצאה את עצמה מבקרת את רוחות הרפאים שוב ושוב ומשוחחת עמן. היא למדה מהר מאוד שלא כדאי להתקרב לפיבס, למירטל המייללת, או גרוע מזה - לברון המגואל. ניק היה עליז למדי, והופתע כל פעם מחדש כאשר קראה לו בשמו המלא, ואילו הגבירה באפור רק חייכה כאשר קראה לה בשם 'הלנה'. יום אחד, שקעה אליס עמוק כל כך בדיכאונה וחשה צורך עז לנגן שוב - כמו שנהגה לעשות בביתה, שנראה לה כה רחוק כעת, לפני שנים אחדות. היא חלפה ליד קיר בקומה השביעית, שהוצבה בו דלת שבה מעולם לא נתקלה קודם לכן. לטעמה, הדבר היה חשוד. היא פתחה את הדלת בזהירות ובאיטיות. היא החלה להתקדם בצעד מהוסס.

"הלו - יש כאן מישהו? וואו." פערה אליס את פיה לנוכח מראהו המרהיב של החדר, בו עמדו כלי נגינה מכל הסוגים. היא סגרה מאחוריה את הדלת והחלה להושיט את ידה ולהתקרב לעבר גיטרה עדינה למראה. היא לא יכולה הייתה לדעת שמאותו הרגע החדר הזה ישמש לה כמפלט לפעמים בהן רצתה לבכות - רק לבכות - ולזמר מפזמוני ליבה. בשנתה החמישית, גילתה שאותו החדר, חדר המוסיקה המרהיב שלה, היה לא אחר מחדר הנחיצות. היא מצאה עצמה מבקרת בחדר פעמים רבות מבעבר, כאשר עכשיו שימש החדר כמפקדה לצבא דמבלדור - שבו לקחה חלק. נוסף לעומס בגרויות הקסמים, החלה לריב עם לונה לאבגוד, תלמידת שנה רביעית מרייבנקלו, על נושא קיומם של יצורים מגוחכים להחריד. משום מה הריבים הללו עם לונה, שהתנהלו בקולות שקולים, הכאיבו לה הרבה יותר מריביה הקולניים עם אחותה, שמהם הייתה חופשיה בשנה זו - כאשר עזבה פנלופה את הוגוורטס. היא לא ידעה שלבסוף תהפוך לונה לחברתה הטובה ביותר, דבר שהוכח לה שבועיים לאחר מכן בשיעור התגוננות מפני כוחות האופל, שם הגנו זו על זו מפני הפרופסור אמברידג'. וכן, ידידותן של השתיים צלחה כאשר פסקה אליס מלעגותיה ולונה מהערותיה המכאיבות - הן שמרו זו על זו בטוב וברע. הן ייעצו זו לזו בעניינים שונים, שכן לונה הייתה הראשונה לדעת שאליס יוצאת עם שון מהפלפאף. חברותן נמשכה גם בשנה שבאה לאחר מכן, במלחמה ולאחריה. לפעמים היו מזמינות זו את זו לתה, בעוד בעליהן משוחחים על קבוצות הקווידיץ' השונות. ובערב הקריר הזה, כשהשמיים מאדימים בחינניות, אליס יושבת מול החלון, לצד שולחן הכתיבה ומביטה עשרים שנה אחורה, לתקופת שנתה השלישית ומחייכת בעצב. היא לא תיתן לילדיה לעבור את מה שעברה, לא כשהדבר נתון בידיה. והיא פותחת את אותה קסת דיו אדומה אותה לא גמרה מעולם ומתחילה לכתוב לבתה, שחלילה לא תחוש באותה הבדידות שחוותה היא בעצמה.

"אוהבת,

  אמא." חותמת לבסוף, ומשדלת את הדמעות להיעצר בגרונה.