המג׳נונה

הערה! הפאנפיק נובי. מאוד. שכתבתי כשהייתי נורא נובית. 

לונה לאבגוד ישבה בתא ריק, בודדה, ברכבת האקספרס להוגוורטס, שעדיין לא התחילה לנסוע.
הבדידות הייתה מאז ומעולם אורח החיים שלה.
היא גרה בבית אביה, עורך ״הפקפקן״ וחוץ ממנו, לא היה לה חבר, או ידיד.

היום. היום יהיה יומה הראשון בהוגוורטס.
היא קיוותה לחברים חדשים, לילדים בגילה שתוכל לחלוק עמם את כל הסודות שלה. הסיפורים שלה. כל מה ששמרה אחת-עשרה שנים תמימות. שנים של בדידות. שנים שבהן היא חיכתה. חיכתה לאותו מכתב קסום מהוגוורטס.
והוא הגיע. לפני חודשיים המכתב הגיע, והנה-היום לונה יושבת ברכבת האקספרס, שמובילה לאותו בית ספר. בית הספר שחלמה עליו שנים כה-רבות.

ההתרגשות הציפה לונה. היא הייתה מאושרת.
היא התחילה לחשוב. היא חשבה על הוגוורטס, בית הספר ההוא. היא חשבה על החברים החדשים שיהיו לה. היא כבר לא תהיה בודדה, היא תהיה לונה, השמחה והמאושרת, בעלת החברים הטובים ביותר.

מחשבותיה נקטעו על ידי שריקה חדה, והרכבת התחילה לנסוע.
לונה לא יכלה שלא לחייך.
היא פתחה את החלון ונופפה לאביה בהתרגשות.
הרכבת צברה תאוצה ויצאה לדרכה.

לונה התחילה לחזור בראשה על כל מה שאביה לימד אותה על הוגוורטס-
התלמידים יתחילו משיעורים כמו שינויי צורה ושיעורים, ובעוד כמה שנים הם יוכלו ללמוד מקצועות כמו טיפול בחיות פלא וגילוי עתידות.

אביה סיפר לה שביער שלייד הטירה הגדולה מסתובבים כמה שנורקקים פחוסי קרן.
המחקר של חייו.
אביה של לונה, קסונפליוס לאבגוד, חקר את עקבות השנורקקים פחוסי הקרן, בעלי חיים מדהימים בעלי סגולות מיוחדות, שכנראה, נמצאו רק בדימיונו של קסונפליוס.
אך לונה לא הייתה מודעת לכך. כמו אביה, היא האמינה בכל ליבה כי השנורקקים פחוסי הקרן חיים וקיימים אי-שם בעולם, ושיום יבוא, והיא, ביחד עם אביה, תמצא אחד מאותם יצורים פלאיים. היא החליטה שזה יהיה היום המאושר בחייה.

הוא גם סיפר לה שפגש את אמה ב״תאונה״ מצחיקה במיוחד שקראה בשיעור לחשים.

דמעות עלו בעיניה של לונה כשנזכרה באמה.
גברת לאבגוד מתה כשלונה הייתה קטנה יותר.

אך זיכרונות עצובים מן העבר נקטעו כשילד עגול פנים נכנס לקרון.

״בכית?״ הייתה השאלה של לונה. רוב האנשים היו נעלבים מכזאת שאלה, אבל לונה שאלה אותה בתום לב, כי רצתה לעזור לילד.

כשראתה שהילד לא עונה היא אמרה לו ״כי גם אני בכיתי קצת...נזכרתי באמא שלי...״
והיא מחתה דמעה קטנה.

בסוף הילד ענה.
״איבדתי את הקרפד שלי, אולי ראית אחד?״

לונה הנידה בראשה לשלילה והילד יצא מהתא, בעוד היא ממלמלת:
״ילד מוזר, מי מגדל קרפדים כחיית מחמד...?״

היא הוציאה ממזוודתה את הגיליון החדש ביותר של ״הפקפקן״ על כריכתו הייתה תמונה גדולה של ירק דמוי צנונית, מתחת היה הכיתוב ״ספיישל שזיפי דיריג׳בילי, בעמוד 18 ״

לונה דיפדפה בהתרגשות לעמוד 18, להוטה לראות מה אביה כתב על הירק המוזר. היא נעצרה מעל לפסקה שחיפשה.

״שלום לכם קוראים יקרים! והפעם: מחקר מעמיק על שזיפי הדיריג׳בילי.
שזיפי הדיריג׳בילי גדלים באקלים קר עד ממוזג, ויכלו לשמש למטרות רבות ומגוונות, אם בני האדם היו מודעים לקיומו של הצמח הנדיר והמקסים הזה.
אחד מהשימושים האפשריים בהם, הוא, כמו לכל ירק- מזון.
לשזיפי הדיריג׳בילי טעם מתקתק ונוח למאכל אדם, אדם שאוכל ביום אף שזיף דיריג׳יבילי אחד-
מרחיב אופקים ומפתח בעצמו יצירתיות.

שימוש אחר הוא, לקישוט ונוי, לשזיפי הדיריג׳יבילי מראה מיוחד, ויקשטו כל פינה בביתכם, ואף על תכשיטיכם...״

לונה הפסיקה לקרוא, היא הסתכלה על תחתית הדף, שם היו מודבקים בקסם זוג שזיפי דיריג׳יבילי, שני ברזלים מעוקמים ושפופרת של דבק קסום, שתוך חצי שעה, הפכו על ידי לונה לזוג עגילים, שאמורים ״לפתוח את היצירתיות״ של העונד אותם.

לונה הסתכלה על הנוף שנשקף מחלון הרכבת. נוף פראי, יערות, סבכים. מעניין אם יש שם כמה שנורקקים פחוסי קרן, חשבה. אבל ילדה שנכנסה לקרון הפריעה לה.

״את באמת קוראת את הזבל הזה?״ היא שאלה, בלי לומר שלום אפילו.

״אבא שלי עורך אותו, אגב, קוראים לי לונה, ולך?״ לונה ענתה, היא נראתה לא פגועה בכלל.

״לטישה, לטישה ריינדל, אם זה נורא מעניין אותך, ותגידי לאבא שלך שיפסיק לשווק גליונות של ״הפקפקן״ זאת סתם ערימת גללי שנורקקים-פחוסי-קרן״ אמרה הילדה בקול שחצני.

״לטישה! איזה שם יפה! וגם את מתעניינת בשנורקקים?״ לונה אמרה בהתלהבות.

״לא מטומטמת, אני אפילו לא מאמינה בהם. והעיתון של אבא שלך ערימת זבל!״

״אל תגידי ככה, למדתי ממנו המון״

״אני בטוחה שתינוק בן שנה ידע לכתוב מידע אמין יותר מאבא שלך!״ לטישה נראתה כאילו מחפשת מריבה. אבל לונה לא הבחינה בכך.

״תינוק? אני לא חושבת ככה....באיזה בית את חושבת שתהיי?״

״לא עניינך!״ אמרה לטישה בזעם, ויצאה מהקרון. תוך כמה דקות היא חזרה עם חברתה, שהייתה בעלת שער אדום כדם, וציחקקה בלי הפסקה.

״פלייסטי-לונה. לונה-פלייסטי. פלייסטי תכירי את לונה. המשוגעת החדשה״ אמרה לטישה חסרת הלב.

פלייסטי ציחקקה בלי הפסקה, ולבסוף אמרה משהו כמו:
״היי לונה! שמעתי שאבא שלך עורך הפקפקן, זה נכון? כי אם כן, איפה הבית שלך נמצא? אני רוצה לשרוף אותו!״

הפעם לונה נעלבה באמת. היא פרצה בדמעות, בעוד פלייסטי ולטישה מצחקקות בלי הפסקה.
לונה חיכתה שהן יצאו מהקרון. וכשיצאו היא נדרה שלעולם, לעולם לא תהיה חברה שלהן.

עברו כמה שעות, והודיעו ברמקול המכושף שהרכבת תגיע לתחנה עוד חצי שעה. בידיעה זו, לונה לבשה בהתרגשות את התלבושת של הוגוורטס, והרכבת נעצרה.

אחרי שיט על אגם גדול, פלייסטי ולטישה שהעליבו את לונה בגלל העגילים שלה, שיר שמצנפת מלוכלכת שרה, והסברים, הסברים, הסברים... לונה חבשה את המצנפת ומוינה לבית רייבנקלו. לצערה גם פלייסטי ולטישה מוינו לשם.
היא הספיקה להכיר שלוש בנות מרייבנקלו בגילה. פלייסטי, לטישה, ומישהי שקוראים לה מישל.
והלכה לישון.

מחר היא תתעורר ליום חדש, ותתחיל את שנתה הקסומה בהוגוורטס....

		הפרק הבא