כישופי זמן, אהבה וכול מיני שטויות אחרות

אז לא הייתה שום תגובה אזל יש לי שישים (?) פרקים אז... לשני העוקבים שלי, הנה הפרק הבא. תעשו לי טובה ותגיבו, אני לא מבקשת הרבה, בטח שלא דורשת, אבל בבקשה, זה מאוד חשוב לי.

נ.ב הפרק קצר. רוב הפרקים יהיו קצרים וזה לא ישתנה. תחשבו על הכמות שלהם כפיצוי על האורך של כול אחד בנפרד.

אחד הדברים הראשונים שפרסי למד בחייו כחצוי – על תקשר לחפצים. בכללי, אל תבנה עליהם יותר מדי, 90% שהם ייאבדו במוקדם או במאוחר.

מאז שהיה בן שתים עשרה, החפצים היחידים שהיו ממש חשובים לפרסי היו החרב שלו, שרשרת המחנה והשעון-מגן שטייסון הכין לו כשהיה בן שלוש עשרה ואובדנו היה קשה לפרסי. טייסון הבטיח שהוא יכין לו אחד חדש כשהמלחמה תגמר, אבל פרסי היה קצת יותר סקפטי. אם המלחמה תגמר היה יותר קרוב לקו המחשבה שלו.

ככה או ככה, זה עשה את מלאכת האריזה קלה ביותר. כול החיים שלו יכלו להיארז בתיק גב אחד בלי יותר מדי בעיות. בגדים, מים, אמברוסיה ונקטר, כסף, כמה סכינים, כי אתה אף פעם לא יכול להיות חמוש מדי, כמה תמונות שלו עם החבר'ה שנועדו בעיקר לעודד את רוחו ו... זהו. לא היה לו שום דבר אחר לקחת.

הוא חיכה לפייפר באורוות, ולשמחתו, לא לקח לה הרבה זמן להגיע. נראה שגם היא למדה שזה לא חכם להקשר לחפצים. לפי הסומק הקל שעיטר את לחיה פרסי ניחש שהיא נפרדה מג'ייסון לפני שהיא הגיעה. הוא היה שמח להיפרד מאנבת' כמו שצריך, ולא דרך פתק משורבט על המיטה שלה, אבל אנבת' הייתה בשדה הקרב עכשיו ולא הייתה צפויה לחזור עד עלות השחר. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו לחכות כול כך הרבה זמן.

"זזים?" שאלה פייפר בפשטות. היא לבשה את המעיל המרופט במקצת שלה שפרסי למד לזהות. כנראה החלטה חכמה, עם הטמפרטורות הנמוכות ששררו בגבהים בהם הם עמדו לעוף. פרסי התחיל להתחרט שהוא לבש בסך הכול חולצה פשוטה של המחנה וסווטשירט.

"כן," השיב פרסי ותוך שתי דקות הם כבר היו בשמים.

הפרק הקודם		הפרק הבא