מותו של רון

קודם כל: תודה רבה לנועה הבטאית שלי שביטאה לי מזה טוב!!!!!!!
(וגם לראש צלקת :) )

" .... הוא היה אח טוב, נאמן, נדיב ואוהב." אמרה ג'יני בקול חנוק מדמעות וירדה מהבמה.
היה זה יום שלישי.  זהו, חשב הארי. אין יותר רון, הוא מת. איך זה ייתכן, איך?
ודמעה זלגה לו על לחייו.
"אני מזמין את הרמיוני וויזלי,  אשתו של רון, לומר כמה מילים." אמר ג'ורג.
הרמיוני עלתה על הבמה, לחייה היו אדומות מדמעות וקולה היה חנוק.
"רון שלי, אני כל כך מתגעגעת אליך." אמרה, ובעודה מדברת החלה לבכות. "אני לא יודעת מה אני אעשה עכשיו, בלעדיך. אתה לא מבין כמה אתה חסר לי. אני זוכרת איך בימים הראשונים שלי ושלך בהוגוורטס שנאנו אחד את השני..." היא פרצה בבכי מר וירדה מהבמה, לא יכולה לשאת יותר את הכאב.
ג'יני הניחה את ראשה על כתפו של הארי והחלה לבכות.
"אל תדאגי, ג'יני. יהיה בסדר. אני מבטיח." אמר הארי.
"לא יהיה בסדר, לא יהיה, ואתה יודע את זה!" אמרה ג'יני והלכה הצידה. הארי ראה על פניה שלא כדאי לו להתקרב אליה, אז הוא פנה אל הרמיוני.
"מצטער, סליחה, אני צריך לעבור." אמר הארי בעודו מפלס את דרכו אל הרמיוני. האנשים הביטו בו והנהנו. אחרי הכל, הוא היה החבר הכי טוב של רון.
"הרמיוני?" שאל הארי בעדינות. "את בסדר?"
"לא, הארי, אני בכלל לא בסדר! אין רון... איך אני אחיה, הארי, איך?" היא הביטה בו במבט כאוב, והוא הניח את ידו על כתפה.
"הרמיוני, תחשבי בהיגיון. הוא מביט עלינו מלמעלה, מביט עלייך. את לא חושבת שהוא יירצה שתמשיכי בחיים?"
"אולי," היא אמרה לו בקול חנוק. "אבל אני לא מסוגלת."
"את מסוגלת, שנינו יודעים את זה." הוא אמר בטון מעודד וחייך אליה.
"נראה, הארי. נראה." היא אמרה לו.
חייבים להמשיך, היא חשבה. חייבים להמשיך...

תגיבו פלייזזז תגיבו!!!
ושוב תודה לנועה על הביטוא!!!:)