היא לא מאמינה שהיא באמת מתחתנת

כל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג

אשמח לתגובות :)

היא לא מאמינה. היא לא יכולה להאמין.

אבל זה קורה.

היא עומדת להתחתן.

היא מעולם לא חשבה שזה יקרה. לא אחרי כל מה שעברה. לא אחרי כל ההצקות הממושכות, אחרי שחפציה נעלמו פעם אחר פעם, אחרי שקראו לה בשם הגנאי ההוא פעם אחר פעם, אחריה שהציקו והציקו והציקו.

אבל הנה זה קורה, והיא עומדת כאן בחדר, מתוחה ונרגשת, מחכה שאביה יקרא לה לצאת והם יצעדו יחד לחופה, אליו. אל מי שקיבל אותה על אף כל מה שקרה, על אף כל ההצקות, על אף מי שהיא. והם אהבו אחד את השניה כל כך. 

היא ישבה זקופה בכיסאה, אך לא יכלה לסבול את המתח עוד והחלה להתהלך בשקט בחדר, במין דילוגים מהירים סחור סחור. היא לא אהבה לצעוד הלוך ושוב, זה גרם לה להרגיש מבוגרת וגם משך יתושטושים. כשהוא שמע על זה בפעם הראשונה, הוא צחק. זו הייתה עוד סיבה לדלג במעגלים במקום.

היא הייתה עושה הכל בשבילו, והוא ידע זאת. היא עשתה הכל בשבילו. כשהם היו כלואים יחד במרתף אחוזת מאלפוי הם נפגשו לראשונה באמת. היא הייתה סדוקה מבפנים. שבורה. כל תקווה נעלמה. ואז הוא בא. היא לא ראתה בחושך, ולא שמעה הרבה, אבל הם חולצו ועברו לבקתה של ביל ופלר. ושם הם הכירו באמת. שם הם התאהבו. היא והוא. היא חייכה למחשבה המתוקה. דין שלה. זה שהיא התאמצה להישאר שם בשבילו. לא להיעלם בערפל של דיכאון וכאב. בשבילו ובשביל אבא.

ובכל זאת, היא מעולם לא חשבה, אפילו לא דמיינה, שהוא יסכים. כשתוך כדי עבודת ניקיון בחוץ היא נאמה לו ארוכות על השנורקקים פחוסי הקרן, והוא הקשיב במצח מקומט וחיוך מבולבל, ופתח את פיו לבסוף כדי לשאול אם היא בטוחה שהם לא מסוכנים. "מובן שלא, לא הייתי אוהבת אותם אם הם היו מסוכנים. ואני אוהבת אותם כמעט כמו שאני אוהבת אותך," היא פלטה.

הוא בהה בה לרגע בהלם, ואז פרץ בצחוק. לרגע חשבה שהוא חושב שזו בדיחה, אבל אז הוא התקרב אליה ונטל את ידה וכרע על ברך אחת, כמו אביר. "לונה לאבגוד," אמר, כאילו מחשב את מילותיו בקפידה. "האם תסכימי את, הילדה הכי מיוחדת - במובן הטוב - שפגשתי אי פעם, לצאת איתי להוגסמיד כשהמלחמה המטורללת הזאת תיגמר?" והיא, בלי להסס לרגע, קפצה לחבק אותו בלחישת כן חנוקה.

ככה זה היה תמיד. הוא היה היחיד שהצליח באמת להוריד ממנה את המסכות, את העמדת הפנים הזאת שדבר לא פוגע בה כמו שהיה אולי פוגע באדם אחר. היחיד שאהב אותה בדיוק כפי שהיא. דין שלי, חשבה שוב בחולמניות.

הדלת נפתחה. "מוכנה?" שאל קסנופיליוס לאבגוד בלחישה.

"תמיד, אבא." ענתה גם היא בלחישה.

והם שילבו זרועות ויצאו.

ושם, ליד כל ההמון, היא הייתה אבודה לרגע. הלכה ליד אביה על השטיח האדום שנפרס תחתיה כסהרורית, בחולמנות. זה ממש עכשיו, חשבה לעצמה. זה באמת קורה.

ופתאום היא ראתה אותו, והכל נעלם. כל הבלבול, החולמנות, נעלמה. זה רק היא והוא עכשיו. היום שלהם. היא מגבירה את צעדיה כדי להגיע אליו מהר יותר, והוא מחייך אליה חיוך מרגיע ואוהב, בחליפה מהודרת שהם בחרו ביחד. הם עשו הכל ביחד. טוב, הרוב.

והוא חיכה לה, כמובן. הוא תמיד חיכה לה. גם אז, כשכולם התכוננו לצאת להילחם במלחמה האחרונה, יוצאים יחד מחדר הנחיצות, הוא עזב את חבריו שרק פגש וזז הצידה לפנות לכולם מקום לעבור. ואז, כשראה אותה, הושיט את ידו ואחז בידה. וחייך אליה. "נעבור את זה." הוא לחש לה. היא הנהנה באמון. "נעבור את זה, ואז נחזור לפגישה שלנו בהוגסמיד." הוא קרץ לה.

ועכשיו היא עומדת מולו, והוא קורץ אותה קריצה ישנה. היא כמעט דמיינה אותו לוחש - "נעבור את זה."

וזה עבר, מהר. היא לא שמעה מילה ממילותיו של האדם שחיתן אותם, הנהנה מוכנית כששאל אם היא מקבלת את דין כבעל, כמעט לא שמה לב אליו עד שהכריז בקול "בעל ואישה!"

דין מושך אותה אליו. הוא מחייך שוב את החיוך המאושר והאוהב. והיא מגלה שגם היא.

והם מתנשקים.

הוא מצמיד את מצחיהם ואפיהם נוגעים קלות. "זה מה שהשנורקקים עושים כשהם מאוהבים, לא?" ציטט את אחת מהעובדות שהייתה נוהגת לומר ואף אחד מלבדו לא באמת לוקח אותה ברצינות.

היא מצחקקת. לפתע כבר לא אכפת לה מהשנורקקים פחוסי הקרן. "אני לא צריכה שנורקקים כדי לדעת שאני אוהבת אותך," עונה לו גם היא בלחישה.

חיוכו של דין מתרחב. "אני יודע." לחש. "גם אני." 

והוא נישק אותה שוב.