חבל שאין 'נבחר' שיגן על הנבחר

כל הזכויות למיניהן שמורות לג'יי קיי רולינג.

אשמח לתגובות, גם רעות וגם טובות, לא להתבייש :)

ג'יני הלכה בעגמומיות במורד הרחוב, טדי הקטן הולך בסרבול לידה, מחזיק בידה. הוא היה בן חמש וקצת, והיום היה תורם של ג'יני והארי לקחת אותו אליהם ולתת קצת מנוחה לסבתו אנדרומדה. 'חבל שרק אני יכולה לעשות את זה עכשיו', חשבה ג'יני בחמיצות.

הם צעדו יחד ונכנסו לבית החולים על שם הקדוש מנגו. זיכרונות רעים עלו בג'יני ברגע שנכנסו, על אביה שרותק לכאן לאיזו תקופה נוראה. היא זכרה כמה פחדה אז שלא ישרוד את המפגש עם הנחשית. אבל למזלה הארי היה שם וחלם על כך, ובזכותו אביה חי ונושם עד היום. אבל הפעם זה היה שונה. הפעם הארי היה פה, ולא היה לו את 'הנבחר' שיציל אותו.

היא הובילה את טדי אל המדרגות, לא טורחת להתעכב בדלפק הקבלה. היא הייתה פה מספיק פעמים בשביל לדעת בדיוק היכן חדרו של הארי.

היא עלתה במדרגות לאט, נותנת לטדי לקבוע לה את הקצב. הם נעצרו בקומה השלישית, והחלו לחלוף על פני החדרים עד שהגיעו לחדר 8 א'. מצחיק שבזמן כה קצר היא כבר למדה לשנוא את החדר הזה יותר מכל חדר אחר שהכירה.

זה היה חדר לבן וסטרילי, וכמו כל חדר אחר בקומה הזאת - הסתכם במיטת יחד שמוקמה באמצע החדר, ובשידה קטנה צמודה אליה. על המיטה שכב אדם רזה מהרגיל, מחובר לאינפוזיה, וישן עמוק.

הרמיוני ורון ישבו ליד המיטה על שני כיסאות שגררו מחדר הממתינים. שניהם נראו רע. לרון היו שקי שינה מתחת לעיניו, ושערה של הרמיוני היה פרוע ועיניה נפוחות ואדומות.

ג'יני נראתה גרוע יותר. המבט בעיניה התקבע על מבט אדיש, בגדיה מרופטים ושערה לא מסורק בעליל. כעת היא השקיעה פחות ופחות מחשבות על איך שהיא נראית, ויותר ויותר מחשבות על האדם ששוכב כאן. גופה היה צנום מהרגיל ומראה הכללי מעט חולני.

הרמיוני הרימה את מבטה אליהם כשג'יני סגרה בשקט את הדלת מאחוריה. צל של חיוך הופיע על פניה. "ג'יני. טדי."

טדי ניגש לחבק אותה ואז פנה להסתכל גם הוא על הארי. רון לא הראה סימן שהוא שומע אותם.

 ג'יני הביטה בהארי. הוא שכב על המיטה, עיניו עצומות, ואף שהוא לא חייך - משהו בו היה רך, כאילו הוא מנסה לעודד. כמובן, הוא לא היה בהכרה. כמו כל צמח אחר. המחשבה ממש הכאיבה לג'יני. קומה. הארי היה בקומה. והוא לא הראה אף לא צל של סימן שהוא מתכוון להתעורר.

ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו הוא צמח, בדיוק כשהיא זקוקה לו יותר מתמיד.

זיכרונות כאובים הציפו אותה כשהביטה בו. החתונה על חוף הים, שהתרחשה לפני ארבעה חודשים. מי היה מאמין שתתחתן כשהיא רק בת 21? היא נאנחה. היא זכרה את אוכלי המוות שפרצו למקום בדיוק כשהארי השחיל את הטבעת על אצבעה. החיסול המהיר של אוכלי המוות מצד כל אורחי החתונה. כולם נתפסו חוץ משלושה שהספיקו לברוח, תוך כדי שהם צועקים בטירוף - "אנחנו לעולם לא נניח לך, הארי פוטר! נתקוף ונתקוף עד שלא יהיה כאן איש להגן עליך!" 

אבל הארי לא היה זקוק להגנה. הוא הוכיח זאת כשעזב את החתונה ורדף אחריהם, ולכד את שלושתם.

אבל הם לא שיקרו. יומיים אחרי החתונה הגיעו עוד חמישה אוכלי מוות. ויום אחרי זה עוד. ולאחר יומיים עוד. וככה זה המשיך. 

שבועיים לאחר החתונה זה כבר נמאס, וג'יני החלה לתהות אם זה בכלל ייפסק אי פעם. כולם חשבו שהם היו אמורים להיגמר כבר. ממתי יש כל כך הרבה אוכלי מוות? וגם אם יש, הם היו כבר אמורים לקלוט את המסר ולעזוב. להבין שלחיות ביערות, במנוסה, יהיה קל יותר מאשר לשלוח כל פעם עוד חמישה אוכלי מוות שתמיד מגיעים בסוף לאזקאבן. אבל הם השיגו את מבוקשם. זה לקח כמעט שלושה שבועות מאז התקיפה הראשונה בחתונה, אבל בסוף הם הצליחו.

ג'יני הייתה בדרכה הבייתה מיום עבודה ארוך במשרד הנביא היומי, הולכת ברגל לשם שינוי, ועל אף שהייתה מותשת חשה התרוממות רוח. אוכלי המוות לא תקפו בשלושת הימים האחרונים, וזה היה שינוי מרענן לאחר שכבר שבועיים וחצי הם תקפו כמעט בכל יום. אולי הם סוף סוף ויתרו, או יותר טוב - נגמרו.

היא הייתה שלווה כל כך ועייפה כל כך, עד שלקחו לה כמה רגעים לזהות את הסימן שהתנוסס מעל ביתם. האות האפל.

כמעט מיד היא פתחה בריצה. כשהתקרבה מספיק יכלה לראות אורות בצבעים שונים פורצים מחלונות ביתם, כאילו יש דיסקו במסיבה. אבל ג'יני ידעה שזה רחוק מכך מאוד. קרב השתולל בפנים.

האימה הציפה אותה. היא פרצה פנימה במהירות, ומה שראתה גרם לליבה להחסיר כמה פעימות.

הארי עמד שם, מוקף במעגל של בערך 20 אוכלי מוות, מעיף קללות לכל עבר, בעוד לחש הפרוטגו שלו נחלש מרגע לרגע.

ג'יני עמדה קפואה לרגע, ואז החלה לשלוח קללות גם היא, מוסיפה את לחשיה לאלה שלו.

לאט, זה בעזרת זו, הם הצליחו להשתלט מעט על המצב. מעגל אוכלי המוות התפרק, וג'יני והארי נעמדו גב אל גב ונלחמו בעוז.

בהתחלה לא הלך להם. הם היו שניים על עשרים, ועד כמה שג'יני והארי מוכשרים, קרב כזה זה לא פשוט, במיוחד כשהצד השני מומחה בקסמים אפלים ברמה גבוהה.

ואז, בצירוף מקרים מושלם, רון והרמיוני הופיעו. לאחר כמה ימים הם סיפרו לה שהתכוונו להביא לה להארי הזמנות לחתונתם המתקרבת, אבל החתונה התבטלה לאחר האירועים המצערים. בהתחלה עמדו המומים, ואז הארי צעק להם שיתעוררו והם הצטרפו לקרב. 

והכל נהיה פשוט יותר. אוכלי המוות החלו להפסיד. לאט, אבל זה קרה. במהומת הקסמים שהתחוללה בבית היה אפשרי לראות שהם במתחילים לסגת. בעיקר אחרי שקללות משונות, מעשה ידיהם של הארי, ג'יני, רון והרמיוני, פגעו בהם ללא הרף ויצרו תוצאות מרשימות.

אוכל מוות אחד החל לדגדג את עצמו ולצחוק בחנק. אוכל מוות אחר אטם את אוזניו ושר "לדוד משה הייתה פרה" בקולי קולות. אוכל מוות אחד, נמוך במיוחד, הקיא ללא הפסקה בעודו מנסה למצוא את השרביט שלו שעף מידיו.

באיזה שהוא שלב רון חטף קללה ברגלו שהחלה להתנפח מיד, אבל הוא פשוט התיישב והמשיך לירות קללות לכל עבר, מניח להרמיוני לחפות על הנייחות שלו. גם ג'יני נפגעה - קללת רגלי ג'לי חזקה במיוחד חדרה דרך לחשי ההגנה שלה. היא כמעט צחקה מהקלה כשרק זה פגע בה ולא משהו גרוע יותר, אבל הרצון הזה נעלם במהירות כשרגליה הוצאו משליטתה. רגליה החלו להוליך אותה היישר לכיוון אוכל המוות הקרוב, שתחת הברדס ג'יני הצליחה לראות חיוך זדוני מתנוסס על פניו.

היא ניסתה להיאבק. היא ניסתה לנעול את בירכיה כך שלא יזוזו. היא ניסתה לשנות את הכיוון שלהן. אבל דבר לא הועיל נגד קללת רגלי הג'לי הזאת, שלא הייתה בכלל קללת רגלי ג'לי - אלא שדרוג של הקללה הכמעט לא מזיקה. שדרוג אפל שלה.

"ג'יני?" קולו של הארי קרא אליה מתוך קרב של שניים עליו, ונראה כמו טורנדו של פרצי אורות מהירים כברקים. הוא הרגיש בחסרונה מאחורי גבו אך לא הפנה את מבטו מהקרב שהשתתף בו.

"זה בסדר הארי, הכל בשליטה." היא לא רצתה שיבוא לעזור לה. אוכלי המוות בלא ספק יתקפו אותו ברגע שיסתובב מהקרב שלהם. היא הביטה לאחרים. רון עדיין ישב על הרצפה, לא יכול לעזור לה עם רגלו המנופחת. הרמיוני הייתה עסוקה בקרב משלה. ג'יני נותרה עם שרביט ועם רגליים שהמשיכו להיגרר באיטיות לכיוון אוכל המוות, שהיה במרחק בערך שלושה מטרים. היא התחילה להעיף אליו קללות במרץ. הוא חסם והתחמק, אבל רגליה נעצרו לרגע, כמעט כאילו הן... מבולבלות. היא חייכה לעצמה.

אבל אז הארי הסתובב אליה בכל זאת, נחוש לנצל את הרגע בו הצליח לנטרל לכמה רגעים את אוכלי המוות שתקפו אותו. וברגע שראה אותה, היא ידעה שזה לא ייגמר טוב.

"ג'יני!" הוא התחיל לרוץ אליה, הסתובב לרגע כדי לגמור עם שני אוכלי המוות, ואז אוכל המוות שחיכה שג'יני תגיע אליו שלח קללה.

"לא!"

ג'יני ניסתה לקפוץ, לספוג את הקללה במקומו, להציל אותו. אבל רגליה סירבו לה. ברגע הכי חשוב שהייתה צריכה לזוז במהירות, רגליה הדביקו אותה למקומה.

והקללה פגעה.

"לא!" היא צרחה, ובחוסר ריכוז מוחלט איבדה את השליטה המאוד חלקית על רגליה. הן השתחררו מאחיזתה בפתאומיות.

היא רצה במהירות אל אוכל המוות המופתע מהמהירות הלא צפויה ובעטה בו. הוא קרס, והקללה שלכדה את רגליה השתחררה.

היא רצה במהירות אל שני אוכלי המוות האחרים שרכנו מעל הארי חסר ההכרה, ותקפה אותם בקללות. שניהם נפלו מיד אחד על השני.

היא התיישבה, או יותר נכון נפלה, ליד הארי. הוא שכב על גבו והמשקפיים התעקמו על פניו כשנפל. היא יישרה אותם, ממררת בבכי חנוק, יודעת שזה הסוף. הארי מת.

מסביבה רון והרמיוני עוד נלחמו, אבל היא לא הצטרפה. היא עדיין הסתכלה על הארי. לאט היא נרכנה והניחה את ראשה על חזהו, נושפת ברעד.

אבל... מה זה?

פעימות לב נשמעו.

החזה המשיך לעלות ולרדת.

ג'יני הזדקפה במהירות. הארי שכב לידה, נשימותיו קצובות וסדירות. היא בהתה בו בלי להבין. איך..?

היא המשיכה להביט בו עוד כמה דקות, עד שמאחוריה הצטרפו רון והרמיוני. רון נשען על הרמיוני, עדיין לא מזיז את רגלו שהייתה נפוחה כמו אבטיח.

"הארי?" שאלה הרמיוני חלושות.

ג'יני הסבירה, עדיין בהלם, מה קרה. כשסיימה הרמיוני קימטה את מצחה. "איך ייתכן שהוא נושם?"

"אני לא יודעת." חזה של ג'יני עלה וירד בנשיפות מאומצות. שום דבר לא הגיוני.

לבסוף, לאחר כמה דקות שתיקה נוספות, הם התעתקו יחד עם הארי לקדוש מנגו. שם זכו לטיפול, ולאבחנה החד משמעית שהארי צמח ושום קסם לא יעזור במקרה הזה. לא נגד הקללה שהייתה אמורה להרוג אותו. וכך יצא שהילד שנשאר בחיים נשאר שוב בחיים. בקושי.

בהתחלה ג'יני שמחה שהארי בחיים. שמחה כל כך עד שלא הצליחה להפסיק לחייך במשך יומיים שלמים. מי לא? כולם היו מאושרים.

אבל זה השתנה, ומהר יותר מכפי שרצתה.

הארי לא קם. היא הייתה בטחה שהוא יקום תוך כמה ימים, שבוע לכל היותר. אבל השבוע חלף והארי לא התעורר. וגם לא בשבוע שאחריו. וגם לא בזה שאחריו, ושאחריו...

והיום, שלושה חודשים ושבוע מאז שהקללה פגעה בו, והוא עדיין לא התעורר.

ולפני שבוע היא גילתה משהו. משהו גורלי. והיא הייתה צריכה אותו לצידה. שיתמוך בה. אבל הוא לא היה.

בינתיים אף אחד לא ראה זכר לאוכלי מוות נוספים. כל אלה שהיו בקרב הגורלי בביתם נוצחו בקרב, אף לא אחד הצליח להימלט. כולם באזקאבן. שום אוכלי מוות חדשים לא באו לתקוף. היו שתי סיבות אפשריות: שהם מרוצים מניצחונם ועברו להסתתר כשהשיגו סוף סוף את מטרתם, או שהם נגמרו. אלה שתקפו אותנו בבית היו האחרונים.

ג'יני השתעלה קלות, קוטעת את מחשבותיה שלה, וחוזרת למציאות. כולם עדיין הביטו בהארי השליו במיטתו.

היא נגעה קלות בכתפה של הרמיוני. "דיברתם איתו?" 

הרופא, ד"ר מורסון, המליץ לדבר איתו. אמר שהארי בעצם שומע אותם, רק לא במצב לענות. יכול להיות שיועיל לדבר איתו.

הרמיוני הנהנה בפיזור נפש. "אני כן. רון..." היא העיפה אליו מבט. "הוא קצת שתקן בזמן האחרון."

רון השיב לה מבט מזוגג.

ג'יני נגעה בכתפה שוב. "אתם יכולים היום אתם לקחת את טדי? אני רוצה... לדבר עם הארי. לבד."

הרמיוני משכה בכתפיה והנהנה. "בוא טדי. תבוא אלינו היום. רוצה לקנות גלידה בדרך?" שאלה בחיוך קצת מאולץ.

"אבל אני רוצה להישאר עם דוד הארי." ענה טדי בתמימות.

חיוכה של הרמיוני הפך אמיתי לגמרי. "תוכל לדבר איתו עוד מעט. דודה ג'יני רק רוצה כמה דקות איתו לבד, נכון? אנחנו נחכה למעטה עד שתיגמור ואז נחזור. ואז נקנה לך קצת גלידה. בסדר?"

"טוב." טדי הביט בהארי עוד רגע ואז פנה לדלת. הרמיוני הניחה את ידה על מרפקו של רון. "בוא, רון. ג'יני רוצה כמה דקות איתו."

רון הרים אליהן את מבטו שכבר לא היה מזוגג. למען האמת, הוא היה חד.

"נו קדימה, רון. היא אישתו."

רון נאנח וקם.

כשיצאו ג'יני התיישבה במקום של רון, ליד ראשו של הארי. היא ליטפה בעצב את השיער השחור והמבולגן-תמידית שלו, ונאנחה.

"היי הארי." פתחה בשקט. היא כמעט ציפתה לתשובה, אבל כמה שניות שקטות אחרי זה היא המשיכה. "איך עבר היום שלך? בטח משעמם. שלי היה בסדר יחסית לזמן האחרון. בבוקר הייתי אצל ד"ר גילר, היא עזרה לי מאוד בבעיה הקטנה שלי -" היא השתנקה, בלעה בקושי ומיהרה להמשיך. "ואחר כך באתי לדבר עם הד"ר שלך, ד"ר מוריסון. הוא איש נחמד, אתה לא חושב? הוא עושה כמיטב יכולתו לעזור לך..." היא נשמה עמוק וניסתה להתעשט. "ואז אספתי את טדי מאנדרומדה. היא אמרה שהיא מאוד מצטערת בשבילי על מה שקרה לך, וככה גם כל השכנים שלה. כולם. כולם דואגים לך כל כך. אולי תקום? תקום בשבילם? כולם כל כך עצובים. הנביא מלא כל הזמן בכתבות עליך, ועל איך שנשארת בחיים שוב, ועל כל מה שעשית למען כולם ועל כמה שהקרבת. כולם כל כך דואגים לך..." קולה נעלם לרגע והיא שקעה במחשבות, ואז המשיכה. "ראית את טדי? הוא נורא עצוב. הרמיוני צודקת כשהיא אומרת שצריך להשיג לו גלידה, אולי זה יעזור. לי זה תמיד עזר כשראיתי אותך עם צ'ו ו-" משום מה קולה בגד בה. איזה גוף בוגדני זה, חשבה לעצמה. קודם הרגליים, אחרי זה הקול...

"בכל אופן, כדאי שתקום לנחם אותו. אתה יותר טוב בזה ממני, כמו שאתה בטח זוכר מהתקופה של ההלוויות אחרי המלחמה, איך שהסתובבת שם וניחמת את כולם בזמן שאני עמדתי בצד ורק בהיתי בקברים בריקנות, ואז באת לנחם גם אותי, אפילו שזה מה שעשית כל הבוקר לפני שיצאנו..." ידיה עיקצצו. מה קורה לה? "וראית את הרמיוני, הארי? היא נראית כל כך... שבורה. בגללך. אתה לא רוצה לקום בשביל לשמח אותה? אתה לא רוצה להראות לה שאתה כן אכפתי ומתחשב שרץ להציל אחרים גם כשברור איך זה יסתיים..." קולה הלך ונחלש, והיא מיהרה לחזק אותו. "ורון. אלוהים, הארי, ראית את רון? ראית מה עשית לאח שלי? הוא ריק. כאילו הוא מסתכל על הקבר שלך ולא עליך. אתה חייב לשמח אותו. זה פוגע בו. אתה פוגע בו. אתה עשית את זה, הארי. בגללך כולם עצובים כל הזמן. למה שלא תגמור עם זה? למה שלא פשוט תקום ותגמור עם זה?" קולה רעד, לא עולה על לחישה.

ולפתע, כעס התפרץ בה. כעס נחרץ על הארי ועל מי שהוא. כעס נחרץ על שהיה חייב להציל אותה, לעזור לה. על שלא נתן לה להסתדר בעצמה, כמו שעשתה תמיד. "היית חייב, נכון?" קולה התחזק אבל מעט מהרעד עוד נותר בו. היא מיהרה לסלק אותו. "היית פשוט חייב להיות הגיבור, להציל את היום. ומה איתי, הארי? חשבת פעם על מה זה עושה לי? על איך שזה הורס אותי כל פעם מחדש להיכנס לאותו החדר, ולראות את אותו האדם שוכב באותה תנוחה וממשיך לא לענות, ממשיך לישון בשלווה. מתעלם ממה שזה עושה לאחרים, איך שזה הורס אותם וקובר עמוק את מה שנשאר. ממשיך להתעלם מכל מי שבאמת אכפת לו ממך!"

ולפתע, בלי ששמה לב, היא עמדה על רגליה, אגרופיה קמוצים ופניה מלאים זעם. "אתה זוכר את זה, הארי?" היא נופפה מול פניו בידה הימנית, מצביעה על טבעת זהב עדינה עם עיטורי ורדים אדומים. "זוכר את הטבעת הזאת? אתה נתת לי אותה. זוכר מה היא מסמלת?" הזעם הצורב בתוכה, זורם ושוצף, חיכה כבר לפרוץ החוצה. "היא מסמלת שתעשה הכל למעני. היא מסמלת שלא תיתן לדבר להפריד בינינו מלבד המוות. האם אתה עושה הכל למעני, הארי? האם אתה מתעורר למעני? אתה בכלל מקשיב לי?"

ידיה נכרכו סביב כתפיו וטילטלו אותו. "היא מסמלת שרק המוות יפריד בינינו, הארי, המוות. אבל אתה עדיין חי, עדיין חי ונושם ומתעלם ממני!"היא צרחה עכשיו, כאילו זה יחדור דרכו ויעיר אותו. "אבל אולי אני לא מספיקה בשבילך! אולי אני לא חשובה לך מספיק בשביל שתתעורר למעני! אולי אתה צריך תמריצים!" היא התנשפה בכל כוחה, לרגע חיה מחדש את הרגע שבו הקללה פגעה בו. "אז אולי תינוק, הארי? מה לגבי בן? אני בהריון, הארי! הילד שלנו נמצא בתוכי, ואתה לא כאן אפילו בשביל לתמוך בי!" היא שמעה את הדלת נפתחת מאחוריה, אבל התעלמה. "אתה לא רוצה להיות פה בשבילי? בשביל הבן שלנו? או בת? מי יודע? אתה לא רוצה כבר להתעורר בשבילינו?"

יד עדינה הונחה על כתפה, אבל היא התנערה ממנה והתקרבה עוד קצת אל הארי שעדיין ישן בשלווה מוחלטת, כאילו דבר לא מגיע אליו.

"כבר כמה זמן שחשדתי בזה, ולפני שבוע עשיתי בדיקות אצל ד"ר גילר וגיליתי שצדקתי! אני באמת בהיריון! בבטן שלי יש עובר בן שלושה חודשים וחצי, ואבא שלו אפילו לא מוכן להקשיב לי לגביו! מה עוד אתה רוצה? איזה עוד תמריץ יגרום לך כבר סוף כל סוף להתעורר?" ובלי ששמה לב, מצאה את עצמה יושבת-שוכבת על הרצפה מתחתיה, נשענת על מיטתו של הארי ומתייפחת אל הסדינים שלו, שכבר מזמן התרטבו.

"תתעורר כבר, הארי, בבקשה," התחננה לפניו בין ההשתקויות והרעידות. "תתעורר. תקום. הכל בגללי, הארי, אני מצטערת. אני אשמה בהכל. אם רק הייתי קופצת לחסום את הקללה ההורגת שכוונה אליך, אם רק הייתי מתגברת על הקללה לפני ששמת לב, אם רק הייתי מתחמקת ממנה מההתחלה ולא נותנת לה לפגוע בי ולהרוס הכל..." ג'יני רעדה ללא שליטה. "הכל בגללי. הכל באשמתי. אתה מת, והכל באשמתי..." קולה ירד ללחישה. "הבן שלנו יהיה יתום ו... וזה רק בגללי."

ואז הכל החשיך.

		הפרק הבא