עץ או פלי?

היי. שמי רוזלין ווזלי. כן, כן, אני יודעת מה אתם חושבים- עוד ג'ינג'ית?

אז הינה התשובה לשאלה שלכם,- כן, עוד ג'ינג'ית. והיא מאוד עצבנית כרגע. למה? אתם שואלים. בשביל להסביר את זה- תצתרכו לקרא מההתחלה...

לפני חודש וחצי בערך:

"תלמידים יקרים!" קראה פרופסור מקונגל בארוחת הערב, "החלטתי, לבטל את המסורת האי-טאתרונית, ולקיים מחזה!" רחש של התרגשות נשמע באולם.

אף אחד, אף אחד, מעולם לא ביטל את מסורת האי-טאתרונית מאז אותו פרופסור אומלל לחיות פלא.

"את המחזה המוגלגי שנעלה, יקרא 'רומיאו ויוליה' והאודישנים יערכו בעוד יומים. בתיאבון!"

"יש את המחזה בספריה." הודיעה בקול רם ג'יין, בת מוגלגים, וחברה טובה שלי.

"תודה ג'יין. עכשיו יהיה תור להשאלת ספרים בספריה." לחשתי אליה בעצבנות. אתם מבינים- אני ירשתי את המוח של אמא שלי. ואת הג'ינג'יות מאבא שלי. כולל כול התכונות שנלוות אליה.

"אולי את תבחני?!" שאלה ג'יין בקול נרגש, והוציאה אותי ממחשבותי.

הסמקתי כולי. "למה אני?" לחשתי אליה, בתקווה שתבין את הרמז שחצי מהשולחן השתתק בעקבות הודעתה.

לצערי היא לא הבינה את הרמז.

"את מכירה את המחזה בעל פה! חוץ מזה שאת משחקת מצויין." הסמקתי עוד יותר.

"ווזלי! למה את נראת כמו להבה מרקדת?" נדחף האדם השנוא עלי ביותר בהוגווטס- סקורפיו מאלפוי. העקרב. "אל תגידי לי שאת הולכת להשתתף במחזה, נכון?"

ציינתי את זה שהוא בגריפינדור?

"האודישן שלך יהיה יותר גרוע משל פרופסור נוויל!"

ציינתי את זה שבא לי להרוג אותו? כי זאת הג'ינג'יות שמדברת בי, ואני מאוד מתפתה להוציא אותה לפועל.

"על מה את חושבת ווזלי? אם את בכלל מסוגלת לחשוב."

"אני חושבת מתי רצח נחשב מוצדק, מאלפוי. ואם אתה רוצה שאנסה לפני שאברר, תמשיך להיות כאן, כי לא ישאר ממך שום דבר."

מאלפוי הרים ידים. רגע. מה?

"ניצחת ווזלי. לא הייתי רוצה שראש גזר יהרוג אותי, חס וחלילה." והוא יצא משם מרוצה, מוקף במעריצות מטומטמות שנגררות אחרי הבלונד שלו.

ציינתי שאני חושבת שמצנפת המיון קצת לא בסדר כשמיינה אותו לגריפינדור?

כי אם לא ציינתי, אני מציינת את זה עכשיו, כשאני בוהה בזעם בכרית שלי, (שהגיעה לצד השני של החדר).

מצנפת המיון השתגעה ככול הנראה. ואני זאת שסובלת מזה. יאי לי!

אבל, נחזור למשהו יותר חשוב ממאלפוי -ויש הרבה דברים כאלה- המחזה. אני באמת שוקלת ברצינות להיבחן.

אני טובה בדרמה. תשאלו את הוגו.

אבל אני בטח יעשה פדיחות לעצמי. אבל בכול זאת... משהו בי רוצה להיבחן.

הלכתי לצד השני של החדר ולקחתי את הכרית שלי. מאוחר, ויש מחר לימודים. החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה.

לא הצלחתי להרדם. שמעתי את ג'יין וקלואי נכנסות מפטפטות לחדר, מחליפות לפיג'מה והולכות לישון. קים כבר ישנה במיטתה.

אני עדיין מתלבטת אם להיבחן או לא.

מה שנקרא- להיות, או לא להיות? זאת השאלה!

אירוני.

אוקיי, ניתן ל'גורל' להחליט.

לקחתי מטבע חרמש, והטלתי באוויר. עץ- כן, פלי-לא.

הוא נחת על עץ. ההחלטה בוצעה. אני משתתפת.

נו טוב, עד כמה גרוע זה יכול להיות?

להגיב אנשים. זה לא כואב לכם, ואני צריכה ביקורת. 3 אנשים ואני ממשיכה...

		הפרק הבא