רוז?

רוז וייזלי הייתה ילדה מיוחדת. היא הייתה שונה מחבריה לכיתה וממשפחתה בעיקר.

רוז וויזלי לא חייכה, שערה היה צבוע בשחור וציוניה היו ירודים.

ובתור נערה שוטטות לא הייתה זרה לה וגם כן תחושת הבדידות.

היא הסתירה סוד גדול בקרבה ולא הייתה מוכנה לספרו לאף אחד.

היא הייתה בודדה ולא היה לה אף חבר אחד,

מאותו יום שאותו דבר נורא קרה הדיכאון השתלט עליה ואנשים נמנעו מלהיות איתה והיא מצידה, איתם.

השבועות הראשונים של שנתה השישית עברו כמו חריקת ציפורנים על לוח, חסרי טעם ומציקים.

רוז קיבלה שוב את חדרה הישן עם הבנות הישנות וכל הפוסטרים הישנים,

שרובם נועדו להיות כמושא הערצה חתיך של עוד שותפה שלה לחדר.

הלילות נראו כאין נגמרים מאחר ואף אחת מ״חברותיה״ לחדר אינה שתקה לשניה, או לפחות הטילה לחש.

בסופו של דבר, רוז חיה בגיהנום התמידי שקראה לו חייה, אמנם לא חיה, אלא התקיימה.

יום ועוד יום ועוד איום ועוד בחינה,

וכאשר רמת ההשקעה שלך היא ההגעה עצמה לכיתה והציונים שלך גבוהים כמו עומק הים,

אין כמו מחטף צעקות מהמורים הדואגים כביכול לחיים שלך.

בסוף השנה השישית היא כבר לא תחזור, היא כבר לא תלמד,

היא כבר לא תהיה בחייה.

אבל היא תמיד דחקה בעצמה, בשביל הוריה.

׳רק עוד שנה אחת ואז אוכל לפרוש מהחיים ולברוח למקום רחוק׳ הייתה מחשבה העיקרית.

כי לכל מחשבה שני צדדים והרעיון של לגרום לאמה לבכות גרם לרוז להתייפח לתוך עצמה.

היא הייתה כמו האישה הזקנה והאלמנה שגרה בכפר,

האישה שהמשפט הקבוע בפיה היה ״אני רק מחכה שהכלב ימות כדי שאני אוכל לירות בעצמי״.

אך החשק אינו תמיד יכול להפוך למעשה,

וגם דיבור על החשק וחשיפת החולשה היא דבר שרוז לא הייתה מוכנה לעשות,

שיתוף מעולם לא היה הצד החזק שלה.

השבוע הרביעי היה לה הקשה ביותר,

היא נראתה חולנית מתמיד וחיוורת, עינייה הגיעו לגוון הכמעט צהוב ודיבורה לא עלה על לחישה,

אך למרות זאת לא היה נראה שמישהו שם לב.

אולי חוץ מחברותיה לחדר שהפצירו בה שוב ושוב לשים מייקאפ ואף הציעו לעשות זאת בעצמם,

כי הרי המראה הוא הכי חשוב והוא אינו צריך להיות שיקוף של הנפש החולנית אשר בכל אחד מאיתנו.

בדרך לשיעור שינוי צורה הלכה רוז לבדה,

מנסה לספוג את השלווה אשר במסדרונות האינסופיים ובתמונות הנמצאות מכל עבר,

חבל שראתה קבוצת ילדים מסלית׳רין אשר עברה לידה,

עד אז הנוף היה כה יפה ורגוע.

היא תהתה לעצמה מדוע אנשים מרגישים את הדחף להסתובב בקבוצות ומדוע גם לה זה היה כל כך חשוב פעם.

הקבוצה באה לקראתה כדי לעבור והיא הלכה בינהם, עד אשר תיקה נתפס במשהו ונפל ארצה.

״סליחה״ אמר הילד שניתפס בו התיק והרים אותו בשבילה.

״אין בעיות״ אמרה והמשיכה להתקדם לכיוון חדר שינוי צורה,

וכנראה במיוחד בשבילה עמדה פרופ׳ מקגונגול בפתח הדלת,

כאילו חיכתה שם רק כדי להגיד לה לבוא אליה לשיחה.

ואכן, אחרי שיעור שינוי צורה אינו פורה במיוחד שבו הפכה רוז נוצה לאבק הלכה רוז לכיוון חדרה של הפרופסר, כשהיא לידה.

הפרופסור סגרה את הדלת,

התיישבה בכסאה ולאחר שהציע לרוז סוכריה פצחה בנאומה אשר היה נראה שהוכן מראש.

		הפרק הבא