שמיים זרועי כוכבים

לילי נשענה על משקוף הדלת והביטה בכוכבים. הם החזירו לה מבט בוהק.

הכוכבים... כל כך יפים. יותר מדי זמן עבר מאז הפעם האחרונה שצפתה בהם.

היא ליטפה את בטנה התפוחה בהיסח הדעת וחשבה על פעמים אחרות שהייתה מסתכלת בשמיים, בלילות שחורים משחור. כשהייתה ילדה הייתה עושה זאת, בוכה בדממה בשעות מאוחרות, חושבת על פטוניה. כשגדלה הייתה עושה אותו דבר במחשבות על סוורוס, מאז הפעם ההיא כשקרא לה בוצדמית. או כשהבינה שהוא אוכל מוות אמיתי עכשיו, ודבר לא ישנה זאת. אפילו לא תחנוניה הרבים. מרגע שבחרה בג'יימס - הוא לא הקשיב לב יותר.

הפעם היא לא הזילה דמעות קודרות בדממה. הפעם היא רק הירהרה. את הדמעות האלה כבר בכתה, כמה פעמים. בכולן ג'יימס היה שם לחבק אותה, לנחם אותה, להגיד לה שהכל יהיה בסדר. אבל היא שמה לב היטב שהקול שלו רועד.

היום עלה בה הרעיון הזה, לצאת לכוכבים לחפש נחמה. כמו שהייתה עושה פעם. וכשירד הלילה, כמו שרצתה, היא יצאה החוצה והביטה מעלה. 

הכוכבים מעולם לא נראו לה זוהרים כל כך. 

לילי נאנחה והשפילה מבט לבטנה. התינוק הקטן שנח בתוכה הצליח לעורר מהומה כה גדולה רק בעצם היותו קיים. לא שהוא האשם בזה.

היא החזירה את מבטה אל הכוכבים, חשה עייפה מאוד פתאום. כאילו למילותיו של דמבלדור, שהצליחו להדיר שינה מעיניה, היה משקל ממשי. משקל שהיא סוחבת כבר זמן רב ולא מצליחה להתנער ממנו.

"אני מצטער... הנבואה מדברת עליכם או על הלונגבוטומים... ילדכם שיוולד בשלהי החודש השביעי... הוא וולדמורט לא יהיו יכולים להתקיים כל עוד השני מתקיים... אני מצטער כל כך..."

המילים המשיכו להדהד בתוכה, גם חודשיים מאז נאמרו. אותן מילים שהביאו לכל האומללות הזאת, אותן מילים שהביאו אותה לצפות בכוכבים שוב.

דמעה בודדה זלגה על לחייה.

"לילי?" קולו של ג'יימס הגיע אליה מהקומה למעלה.

"כאן!" היא מיהרה לקרוא אליו. קולה היה יציב להפליא.

קול צעדיו נשמע, יורד במדרגות, מתקרב אליה.

היא לא הסתובבה אליו כשהרגישה את ידיו נכרכות סביב מותניה, אלא רק חייכה חיוך נוגה.

היא לא התנגדה כשהוא סובב אותה אליו בעדינות.

"מה קרה?" שאל בקול רך, שיערו השחור מתמזג עם השמיים.

לילי רק נצמדה אליו, מחבקת אותו, מניחה לדמעה להיספג בחולצתו. ג'יימס נישק אותה במצחה.

"למה יצאת?" שאל שוב. הוא הסיט קבוצת שיערות תועה מפניה.

לילי הרימה את פניה אל הכוכבים שוב. קבוצות מוכרות צצו מולה; הדובה הגדולה, הצייד...

"הייתי צריכה עצה." היא הפנתה אליו את מבטה שוב. "הייתי צריכה להירגע."

ג'יימס חייך בשובבות. "מה, אני לא מספיק טוב בשבילך?"

לילי צחקה והתקרבה אליו. הוא חפן את פניה בידיו.

תחושה של סגירת מעגל מילאה אותה כשהוא נישק אותה שם, תחת שמי הכוכבים.

הם התנתקו, והיא חייכה אליו בשלווה. שלווה שלא הרגישה כבר זמן רב.

"הייתי צריכה לעשות את זה לבד," לחשה לו. העייפות חזרה אליה, והיא קיבלה אותה בברכה.

ג'יימס חייך חזרה. "אני יודע," לחש גם הוא. הוא הניח יד על בטנה.

"אחח," נאנחה. "אתה מרגיש אותו בועט?"

ג'יימס הנהן בהתרגשות.

עפעפיה הרגישו כבדים פתאום.

"הוא יהיה בסדר, נכון?" מילותיה יצאו מסורבלות מעט.

ג'יימס חייך חצי חיוך. "בטח שהוא יהיה," אמר. "הוא בן למשפחת פוטר. ויותר מזה - הוא הבן שלך, לילי. ואין קשוח יותר ממך."

לילי פיהקה.

ג'יימס צחק בקול והרים אותה בזרועותיו, מערסל אותה כמו ילדה קטנה. לילי עצמה את עיניה וחשה סיפוק מוזר למגע זרועותיו, נחת שלא הרגישה זה זמן רב.

הדבר האחרון שזכרה לפני שנרדמה היה מראם של הכוכבים, הקורצים לה מהחשכה.