על מדרגות הכניסה

טדי הביט בתמונה, התמונה היחידה שלהם שהצליח להשיג.

הוא ישב על מדרגות הכניסה בבית פוטר, בערב חג המולד. וחשב.

השנה הסעודה נערכה כאן, ולא במחילה. הארי וג'יני הצליחו - חד פעמית - לשכנע את מולי לנוח קצת ולתת להם לעשות את כל העבודה הפעם. מולי הסכימה, בסופו של דבר, אבל זה לא מנע ממנה להתעתק לבית פוטר פעם ביומיים ולהתעקש לעזור בהכנות.

רשימת המוזמנים הייתה כל כך גדולה, עקב כך שהמשפחה הייתה ענקית, ובחג המולד תמיד מזמינים את כולם. זאת המסורת.

ולכן הם נאלצו להעביר את הסעודה לחצר, אחרת לא יהיה מקום לזוז בתוך הבית.

מפני שטדי היה חלק גדול ופעיל ממשפחת פוטר, גם הוא נאלץ לעזור מידי פעם בהכנות. כמו שאר הילדים במשפחה. וזה כלל: להשגיח על הסירים והמחבתות, לעזור לסדר ולנקות את החצר, לשמור על הילדים הקטנים, ללכת לקנות עוד איזה מצרך חשוב שמשום מה לא הופיע ברשימת הקניות. האמת, הוא לא הבין איך מולי וארתור מצליחים לעמוד בכל זה לבדם.

הוא המשיך להביט בתמונה. האיש והאישה שבתמונה החזירו לו מבט. הם נופפו לו, מחייכים אחד לשני ולו. הם היו צעירים בתמונה, צעירים יותר משראה אותם אי פעם, בכל תמונה אחרת. צעירם ומלאי חיים. לכן כל כך אהב את התמונה הזאת.

הוא נאנח. את האיש מעולם לא הכיר, למרות שנקרא על שמו. את האישה הוא דווקא הכיר, יותר משהכיר כל אחד אחר, והיא הייתה האמא-סבתא הכי טובה שיכול היה לבקש.

והוא כל כך, כל כך התגעגע אליה.

ההלוויה הייתה לפני פחות מחודשיים. סבתו נפטרה אחרי חיים ארוכים ושלווים, עד כמה שאפשר להיות שליו אחרי שהבעל והבת שלך מתים במלחמה. אבל סבתא ידעה איך להתמודד עם זה בצורה הטובה ביותר, והיא עזרה גם לטדי.

חבל שהיא לא יכלה לעזור לו להתמודד עם המוות שלה עצמה.

טדי הביט בטד ואנדרומדה הצעירים צוחקים יחד בתמונה, ושלף עוד תמונה מכיסו. תמונה מרופטת, קצוותיה משופשפים ומקומטים מרוב שימוש. את התמונה הזאת יש לו מאז שהיה גדול מספיק כדי להבין מה גרם למותם של הוריו, והיא לא ירדה ממנו לרגע.

שני אנשים הביטו בו ממנה, שני אנשים שהיו משמעותיים מאוד בחייו. שני אנשים שאותם מעולם לא זכה להכיר.

טדי קירב את שתי התמונות אחת לשנייה, מנסה למצוא דמיון בין אמו להוריה. בדרך כלל נכשל, השיער הקופצני והסגול של אימו הסיח את דעתו והוא לא היה מסוגל למצוא קווי דמיון. לפעמים, כמו עכשיו, דווקא היה מצליח. אימו בתמונה הייתה מפסיקה לנוע ולצחקק ורק חייכה אליו חיוך עדין, קפואה כפסל, כאילו מודעת לכך שהוא מנסה להשוות אותה אל הוריה. וטדי הצליח להבחין שהאף הוא אותו האף של טד, והחיוך מתעקל בדיוק כמו החיוך של אנדרומדה. למרות יכולתה של אימו לשנות את צורתה, היא נותרה נאמנה להוריה ושמרה אותם בפניה. וכך עשה גם הוא.

רוב הזמן שיערו היה כחול והזדקר מעלה, עיניו כחולות בהירות, ותווי פניו דומים במיוחד להוריו. הוא בחר להשאיר את עצמו כמו שהם יצרו אותו, בדיוק כפי שאימו עשתה.

אבל היום... היום, כמו בשבוע של ההלוויה, שיערו היה חום ונפול, עיניו אפורות וקודרות. פניו, שבדרך כלל הביעו שמחה והתלהבות, היו נפולות ורציניות.

ההרגשה הרעה הזאת נחתה עליו ברגע שהאורחים התחילו להגיע. כמובן שהוא שמח לראות אותם, הם היו משפחתו בדיוק כמו שהיו המשפחה של ג'יימס, אלבוס או לילי. אבל הוא לא יכול היה לסבול את המבטים הדאוגים ששלחו לו, את המשפטים שלא חדלו לזרום אליו: "אתה בסדר, טדי?" "איך אתה? שמעתי מה קרה לסבתא שלך." "אני נורא מצטער על אנדרומדה, טדי. היא הייתה אישה נפלאה."

הוא שנא את זה. כל מבטי הרחמים האלה, והדאגה. ברור שהארי, שיודע מה זה לאבד מישהו קרוב, חילץ אותו מהשיחות המביכות רוב הפעמים. אבל אפילו הארי לא הצליח להעלים את התחושה המובסת שהתפשטה בטדי.

כשהתחילה הסעודה, טדי לא היה מסוגל יותר. הוא בקושי נגע באוכל שבצלחתו ויצא מיד למדרגות הכניסה לבית, התגנב ואף אחד לא שם לב.

הוא שנא את זה. הוא רצה כבר שהיום הזה ייגמר, שהחופשה הזאת תיגמר. הוא העדיף לחזור להוגוורטס, להמשיך בשנתו השישית. שם אולי יהיו כמה מבטים מודאגים, אבל כולם יחזרו לעצמם מהר מאוד. וטדי ימשיך הלאה, כמו שתמיד קורה כשהוא חושב על הוריו או על סבו וסבתו. הוא ימשיך הלאה.

הוא נשאר במקומו עוד דקות ארוכות, ממשיך להשוות. הפעם לא את פניה של אמו לסבו וסבתו, אלא את פניו לפני הוריו. היה משהו מנחם ומעציב באותו הזמן לדעת שתווי פניך שייכים להוריך המתים.

"חשבתי שאמצא אותך כאן."

טדי הסתובב בבהלה, אבל נרגע כשגילה את ויקטואר עומדת מאחוריו, מדהימה כתמיד. היא נשענה על המשקוף.

"אה, זאת את." הוא הסתובב בחזרה, פניו שוב אל הרחוב, ומיהר להכניס את התמונות בחזרה לכיסו. "הבהלת אותי."

"זאת המומחיות שלי." טדי לא ראה אותה, אבל שמע את החיוך בקולה. היא התקרבה אליו והתיישבה לידו. לא נראה שהבחינה בתמונות. "אז ברחת?"

טדי גיחך. "זאת דרך אחת לקרוא לזה."

היא נעצה בו מבט נוקב. הוא התחיל לשחק בעשבים שלרגליו, לא מביט בה חזרה.

"מה קורה לך?" שאלה. "אתה מתנהג מוזר."

טדי פלט נחרה. "היית שם גם, בהלוויה. את יודעת מה קורה לי."

"נכון, אבל זאת לא סיבה. אתה מרחיק ממך את כולם, טדי. אפילו את הארי." היא השתהתה לרגע. "אפילו אותי."

הוא לא היה צריך שיזכירו לו. הוא ידע בעצמו שהוא מרחיק ממנו אנשים, את האנשים שחשובים לו. אבל ככה זה. זה שלב, וכשהשלב יעבור יגיעו עוד כמה שלבים, ובסופם הוא יחזור להיות טדי לופין השמח והקופצני שעמוק בפנים הוא עצוב על כל האנשים שאיבד, אבל רק בפנים - איפה שאף אחד לא רואה. אבל זה ייקח זמן.

"בואי לא נדבר על זה עכשיו, ויק." קולו קליל אך מעושה.

"לא," התעקשה ויקטואר. "אני רוצה להבין."

טדי הרים אליה את עיניו, מביט בה בפעם הראשונה, והיא ראתה שהוא כועס. 

"אני מצטער, ויקטואר. את לא יכולה להבין, כי אני בעצמי לא מבין. זה מספיק בשבילך?"

"לא, זה לא!" קולה התגבר. "אני לא יכולה פשוט להניח לך, טדי. אני דואגת לך. אני יודעת שאתה לא אוהב את זה, אבל אני ושאר המשפחה, כולם דואגים לך. אני לא אעזוב אותך, אתה חשוב לי."

היא השתתקה, ואז הסיטה את מבטה ממנו. 

טדי לא הגיב. הוא לא ידע מה להגיב. שניהם המשיכו לשתוק, יושבים אחד ליד השני ולא מביטים אחד בשני.

לבסוף ויקטואר קמה. "אני אשאיר אותך לבד," מילמלה, וחזרה אל תוך הבית.

טדי הביט בגבה המתרחק. הוא ניסה להגיד לה שתישאר, שהוא רוצה שתישאר, אבל לא הצליח להביא את עצמו לומר משהו. אז הוא פשוט הביט בה מתרחקת, ושקע שוב בשתיקה.

הוא המשיך לשבת ולבהות ברחוב שמולו, דומם. דקות אחדות ישב שם לבדו, עד שצעדים נשמעו מאחוריו שוב, הפעם כבדים יותר מאלה של ויקטואר. הארי התיישב לידו.

טדי הביט בו, אבל אף אחד מהם לא שבר את השתיקה. טדי הרגיש שלמרות שהוא סחוט מעייפות ומרגשות קודרים, הידיעה שהארי יושב לידו הצליחה להרגיע אותו. הארי מאז ומעולם הצליח לעשות את זה, להרגיע אותו בדרך קסם, למרות שלא אמר שום לחש ולא אחז בשרביטו. זה פשוט היה הוא, האופי שלו. ההשפעה שלו על טדי אחרי לילות רבים וקשים בביתו, בתקופות שישן אצלו ולא אצל סבתו. לילות שלפעמים היו קשים ומלאי רגשות טעונים. לילות כמו בשבועות האחרונים, בלי סבתו.

לבסוף הפר טדי את הדממה שנוצרה סביבם.

"ויקטואר דיברה איתך?"

לא סביר שויקטואר תקרא להארי שילך אליו, אבל בהתחשב בשיחה שלהם זה דווקא נראה לו הגיוני.

הארי צחק חרישית. "לא, היא לא דיברה איתי. ראיתי אותך מתגנב החוצה קודם ורציתי ללכת אחריך, אבל היא הלכה לפני ולא רציתי להפריע לכם. ואז ראיתי אותה חוזרת, אז החלטתי לבוא בכל זאת."

טדי הנהן, לא בטוח איך להגיב. הארי לא שאל למה ויקטואר חזרה, או על מה הם דיברו. טדי ידע שהוא רוצה לדעת, הרי הוא חשד שטדי מאוהב בה עוד מהשנה שעברה, אבל הוא לא שאל. וטדי הודה לו על כך בליבו.

"קח," הושיט לו הארי מתנה עטופה בנייר. "כל המתנות האחרות שקיבלת נמצאות תחת עץ חג המולד, שדרך אגב הן המתנות היחידות שנשארו אחרי שכולם לקחו את שלהם, אבל את זה העדפתי לתת לך באופן אישי. קדימה, תפתח."

טדי לקח את המלבן העטוף מידיו, הופך אותו מצד לצד. העטיפה הפריכה נקרעה בקלות, ותחתיה נגלה ספר. לא, לא ספר. אלבום.

"זה היה של אנדרומדה," אמר הארי בשקט. "חשבתי שתרצה את זה."

טדי פתח את האלבום ופלט נשימה נרעדת. התמונות הראשונות היו ישנות, בשחור-לבן, וכיכבו בהן אנדרומדה ולפעמים אחיותיה, נרקיסה ובלטריקס. ככל שהתקדם בעמודים הילדה שבתמונות הפכה גדולה ובוגרת יותר, מעט קודרת יותר למרות שלא איבדה את חיוכה השובב. באיזשהו שלב גם סבו התחיל להופיע בתמונות, תמיד מחובק עם אנדרומדה. הייתה להם אהבה ממבט ראשון, לא היה בכך ספק.

אחרי עוד כמה דפים הגיעו שתי תמונות נוספות שתפסו את עיניו של טדי. באחת נראו טד ואנדרומדה, ביום חתונתם, שניהם לובשים בגדים חגיגיים מיושנים ומחייכים אחד לשני באושר. בשניה נראה שוב הזוג המאושר, הפעם תינוקת קטנה מוחזקת בידי האם. שיערה של התינוקת היה בצבע ירוק בוהק, והיא בעטה ברגליה הקטנות לכל עבר.

"ככה בדיוק אתה נראית כשהיית בגיל הזה. גם בצבע השיער," ציין הארי בחיוך. טדי חייך גם הוא, אבל החיוך שלו היה עצוב.

הוא המשיך לדפדף. היו שם תמונות, עשרות תמונות, בהן מצוינות שלבי גדילתה של נימפדורה טונקס לפרטי פרטים. הצעד הראשון, השן הראשונה. טדי היה יכול לשקוע בהן לנצח. בליבו לא הפסיק להודות לאנדרומדה, שתיעדה את כל זה בתמונות. הוא לא האמין שמעולם לא ראה את האלבום הזה קודם.

אימו צולמה עם אנשים רבים, ככל הנראה חברים או עמיתים מהעבודה. אולי מהמסדר. הוא הצליח לזהות את עין-הזעם, אותו ראה בתמונות אחרות. ואת קינגסלי שאקלבולט, שר הקסמים. הוא אפילו הצליח לזהות את הסנדק של הארי, סיריוס בלק, מחובק עם אימו, חיוך גדול פרוש על פניו. טדי העיף מבט בהארי, אבל זה רק הביט בעשב שלרגליו. 

טדי המשיך להעביר את הדפים, ולבסוף הוא מצא אותו. את מי שחיפש.

אביו, רמוס לופין, הביט בו מתוך תמונה קטנה, כשלידו עומדת אימו ומביטה בו באהבה גלויה. אביו השיב לה מבט זהה.

אצבעותיו של טדי רעדו כשהעביר עמוד, והוא הרגיש דמעה זולגת במורד לחיו. הוא מחה אותה במהירות.

זה עוד לא קרה לו.

עד עכשיו הוא מעולם לא בכה כשראה תמונות של הוריו או כששמע דיבורים עליהם. הוא היה עצוב, עצוב מאין כמוהו, אבל הדמעות מעולם לא הגיעו. מעולם לא. איך אפשר לבכות על משהו שאבד לך, אם מעולם לא היה לך אותו מלכתחילה? הוא רצה את ההורים שלו יותר משהוא רצה כל דבר אחר בעולם, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא לא הכיר אותם. ובהתאם לכך, הדמעות לא הופיעו.

עד עכשיו.

טדי מיהר להעמיד פנים ששום דבר לא קרה למקרה שהארי יסתכל, אבל זה האחרון רק הביט ברחוב ובתמונות לסירוגין, למרבה הקלתו של טדי.

תמונת חתונתם של הוריו עוררה בו רגשות מעורבים. זאת הייתה תמונה גדולה, הכי גדולה באלבום, ובה הם נראו מאושרים יותר משראה אי פעם. אביו נראה צעיר בעשר שנים מהתמונה הקודמת, וטדי ידע שזה בזכות בת-זוגו הצעירה שעמדה לידו והחזיקה בידו. ליד התמונה הייתה עוד אחת, בה היו אותם אנשים בדיוק באותו מקום, רק שאליהם הצטרפה אנדרומדה. היא חיבקה את ביתה באושר וחיוכה היה כל כך גדול ומדבק שטדי מצא את עצמו מחייך גם הוא.

התמונה האחרונה הייתה תמונה שכבר ראה פעמים רבות. סבתו מסגרה עותק נוסף שלה ותלתה בסלון ביתם. בתמונה היו אביו, אימו, ותינוק קטן בעל שיער כחול ביניהם.

טדי המשיך להביט בתמונה עוד דקות ארוכות, מסתכל עליה כאילו הוא רואה אותה לראשונה. כך זה היה עם רוב התמונות של הוריו, בפעם הראשונה שראה אותן הוא היה מסוגל לבהות בהן במשך שעות, עיניו גומעות את דמותן, כמעט בולעות אותן.

הארי לא היה כמוהו. טדי ידע זאת, למרות שהארי לא סיפר לו את זה. הארי לא היה מסתכל על התמונות המעטות של הוריו שיש לו במשך שעות על גבי שעות. הוא לא היה מחפש אחריהם, שומר כל דבר שקשור אליהם, שומר על הקשרים שלו אליהם מכל משמר. הארי לא היה כזה, ומבחינת טדי יש שתי אפשרויות: או שהארי לא העריך מספיק את הוריו, לא אהב אותם כפי שטדי אוהב את הוריו. או שטדי אובססיבי לגביהם. 

וזה הביא אותו לתשובה, משום שלא יכול להיות שהארי לא אוהב את הוריו כמו שטדי אוהב את ההורים שלו. זה אומר שהתשובה השנייה נכונה - טדי אכן אובססיבי.

והוא הלך עם הידיעה הזאת הרבה זמן על ליבו, סוחב אותה איתו. עד שהוא דיבר עם הארי בקיץ האחרון (כי אין מצב שהוא היה מדבר עם סבתו על דבר כזה), והארי הרגיע אותו ואמר לו שהם לא אמורים להתייחס לעניין באותה דרך. הם אנשים שונים, בעלי ניסיון חיים שונה. להיפך, זה שכל אחד מהם פועל בדרך שונה בעניין מראה שהכל בסדר. זה נורמאלי שטדי ירצה לדעת כל מה שאפשר על הוריו. 

ובסוד, הארי הוסיף לבסוף שהוא עצמו לא התנהג בצורה כל כך שונה מטדי כשהוא היה בגילו. עם הגיל והניסיון, הפרספקטיבה משתנה, והיום - אחרי מסע ארוך - הארי משקיע את רוב זמנו בחשיבה על ילדיו ולא על הוריו. טדי נאחז בגילוי הזה כמו טובע הנאחז בחבל הצלה.

ההקלה שהוא הרגיש הייתה כה גדולה, שהוא מצא את עצמו מרפה מעט מהחיפוש חסר הגבולות אחרי כל זיכרון וחותם שהוריו השאירו.

אבל עכשיו, מול התמונה שכבר ראה עשרות פעמים, הוא חש את הסקרנות הבוערת מתלקחת בו מחדש. הוא רצה שהארי יספר כל מה שידוע לו על ההורים שלו, והוא רצה את זה עכשיו. 

אבל טדי חזק מזה. הוא ידע בבירור שהסקרנות הזאת - כשהיא באה בצורה כזאת - שגויה. והוא התעלם ממנה, בינתיים, עד שיצליח לכבות אותה שוב. כי זאת הבחירה הנכונה.

הוא סגר את האלבום בעדינות.

הארי הביט בו, מחכה להחלטתו. טדי עצם את עיניו, וברגע שאמר את המילים ידע שזה הדבר הנכון לעשות.

"בוא נחזור."

הארי חייך, קם על רגליו והושיט לו את ידו. טדי לקח אותה והתרומם גם הוא.

הם פסעו חזרה לחצר המלאה במבוגרים צוחקים וילדים מתרוצצים, ונעצרו בכניסה. ידיו של טדי לפתו את האלבום בחוזקה, אך הוא הושיט אותו להארי בכל זאת.

"קח אותו."

הארי הביט בו בשאלה.

"קח אותו," אמר טדי שוב. "תחזיר לי אותו כש... כשאהיה מוכן."

הארי לקח את האלבום, מחייך בהבנה. "בסדר," אמר בקול רך. קול שלעולם לא יהיה קול של אבא, אבל כן קול של מדריך. של חבר שיעמוד לצידך ויעזור עד הסוף. וטדי סמך על הקול הזה.

טדי הסתובב, מרגיש בחסרון המשקל של האלבום בידיו. הוא נשם עמוק, סורק את האנשים הרבים שהיו משפחתו. עיניו נעצרו על אחת מיוחדת, זוהרת על רקע הגדר הפשוטה עליה נשענה.

"לך אליה," אמר הארי בחיוך של קושר קשר. טדי נשך את שפתו התחתונה ומיהר אל ויקטואר.

היא לבשה שימלה בצבע כחול עמוק באותו ערב, שהדגישה את עיניה שהיו בצבע תכלת. טדי תהה איך לא שם לב כמה היא יפה קודם.

עיניה אורו כשהתקרב, ואז היא הסיטה את מבטה.

טדי התקרב אליה ונשען לידה על הגדר.

"אז..." הוא נשך שפתיים, נבוך. "אה... רוצהלצאתאיתילהוגסמיד?"

הוא פלט את המילים כל כך מהר, כל פניו צבועות באדום. יופי, חשב לעצמו בציניות. בשביל מה אני יכול לשנות צורה, אם לא בשביל להסמיק כמו בחורה?

ויקטואר הסתכלה עליו בהפתעה. "סליחה?"

טדי נעץ את מבטו באדמה, מסרב לפגוש בעיניה. "רק... רק תהיתי, אם אולי... אולי תרצי..." הוא נשם עמוק, מנסה להתעשת. איפה טדי אליל הבנות ושובר הלבבות כשצריך אותו?

"כן?"

"את רוצה אולי לצאת איתי להוגסמיד בשבוע הבא?"

ויקטואר לא ענתה. טדי פחד להרים את עיניו אליה ולראות מה היא חושבת, אבל הסקרנות גברה עליו.

הוא הביט בה, ומצא את עצמו עומד מול נערה פעורת פה ופעורת עיניים. 

טדי התחיל לחוש לא בנוח. "תראי, אני מצטער, לא התכוונתי -"

"לא!" היא קראה בחוזקה, מפתיעה אותו ואת עצמה. "לא. מרלין, טדי. ברור שאצא איתך להוגסמיד. מה חשבת בכלל?"

הקלה ושמחה שטפו את גופו של טדי. "יופי!" 

ולפני שהבין מה הוא עושה, הוא הרים אותה בזרועותיו וסיחרר אותה באוויר. היא צווחה, לחייה סמוקות וחיוך על פניה. טדי מיהר להוריד אותה, לפני שכולם ינעצו בהם עיניים.

הם הביטו אחד בשני, מחייכים.

לפני שנפרדו, כשביל ופלר של ויקטואר קראו לה לבוא כי הם רוצים לחזור, טדי עזר אומץ. וכשאף אחד לא הסתכל, הוא נישק אותה על הלחי, לאות פרידה. היא חייכה אליו חיוך מתוק והלכה, והוא הביט אחריה בחולמניות.

אף אחד משניהם לא היה מודע להארי, שעמד בקרבת מקום והסתכל בהם כשחיוך מרחף על שפתיו.