|
שם הפאנפיק: פשוט להיות רגילה
שם הכותב: לירז
דירוג: G
פאנדום: דמדומים
שיפ: ג'ייקוב/ רנסמיי.
ז'אנר: לא סגורה עליו
ויתור זכויות: סטפני מאייר
הערות: כתבתי את זה לפני שנים ולא פירסמתי. האמת שלא הכי אהבתי את הפיקצר, לא יודעת למה.
אישור לביטוא עצמי.
קריאה מהנה :)
היא ישבה על המצוק, המקום אליו תמיד הלכה כדי להתבודד. בדרך כלל זה היה עם ג'ייקוב אך אחרי מה ששמעה עליו לא הייתה בטוחה שתוכל להיות בנוכחותו בלי להקיא.
היא לא האמינה למה ששמעה, זה פשוט לא יכול להיות. זה דוחה מידי.
ג'ייקוב ואמא שלה?
אלוהים אדירים, זאת אמא שלה.
ג'ייקוב היה החבר הכי טוב שלה, הנפש התאומה שלה, האהוב שלה.
איך הכל יוכל להתנהל כשורה כשהיא יודעת שלפני מספר שנים הוא היה מוכן להרוג את אביה על מנת להיות עם אימה.
היא הרגישה שוב את המחנק בגרון, את הצריבה בעיניים ומיד לאחר מכן את הדמעות.
היא לא האמינה שזה קורה, עד לפני יומיים הכל היה מושלם. הוא קנה לה דובי ליום הולדתה ולקח אותה לפיקניק ביער.
ואילו היום, היא יושבת לבדה על הצוק ומייחלת לאדמה שתבלע אותה, שתעלים אותה.
אולי כך לא תצטרך להיתקל במבט האומלל של ג'ייק, בכאב של אימה ובאמט המבודר.
היא אהבה את המשפחה שלה, את השוני, הקסם ואת הבלתי צפוי, תמיד הכל יכול להיות.
אך ברגעים אלו כל מה שרצתה זה להיות רגילה, לא חצויה, לא לדעת על ערפדים ולא חבר זאב.
ללכת לבית הספר, לצחוק עם חברים, לבלות, לא לדאוג כל הזמן שיגלו שהיא חצי ערפדה. שהיא לא אנושית.
להפסיק להיגעל מאוכל של בני אדם ולתרץ תירוץ אחר כל פעם שכולם יושבים בקפטריה.
נמאס לה להיות המיוחדת, השונה.
היא רצתה להיות יום אחד, אפילו רק לשעה- פשוט להיות רגילה.
תגובות?
|
0 חרמשים
כותב: 
כתוב מאוד יפה, רעיון נחמד, וגם אותי הטריד הרעיון הזה של ג'ייקוב/בלה וג'ייקוב/רנסמיי...
הכתיבה טובה מאוד!
