פרסי לא היה הילד בן השתיים-עשרה

זה הפאנפיק הראשון שלי. אשמח לתגובות

פרסי לא היה הילד בן השתיים-עשרה שפחד מננסי בובופיט. למעשה, פרסי כבר לא זכר את ננסי בובופיט בכלל.
מאז היותו בן שתיים-עשרה חלו בו כל-כך הרבה שינויים, השיער שלו פרוע יותר, הפס הלבן בשערו נוצץ באור השמש, הגוף שלו שזוף ושרירי יותר, הניצוץ הקטן שתמיד היה בעיניים שלו נעלם. הוא נעשה דכאוני יותר ויותר, מתבודד יותר ויותר. הוא לא הסכים שאף אחד יתקרב אליו חוץ מהאנשים בהם באמת בטח. כל אחד אחר נראה לו כאויב פוטנציאלי.

כל-כך הרבה מפלצות תוקפות אותו שהוא מתייאש אחרי מטר אחד מחוץ למחנה אלא אם כן מלווים אותו. ברגעים כאלה נראה כאילו נמאס לו מהחיים.

מנער פופולארי, דוגמא לכל חצוי, הוא הפך לנער מתבודד שהזיכרונות המבעיתים שלו מהעבר אוכלים אותו מבפנים, הוא כבר לא מסוגל לתפקד כמו שצריך, הוא לא מדבר, הוא לא מתקשר, ברוב הפעמים, אנבת' היא היחידה שקושרת אותו לאדמה, שבלעדיה הוא היה מתעופף למעלה, כמו בלון, עד שהזיכרונות היו מפוצצים אותו ומשאירים אותו לצנוח ולגסוס כל הדרך בחזרה לרצפה הקשה.

הזוועות מטרטרוס תקפו את פרסי בלילות, כשרק אנבת' איזנה אותו והשאירה אותו שפוי במידה מסוימת. פרסי ידע שגם הוא עזר לה בכל הדברים האלו. מוזר שדווקא בתקופה הזאת אנבת' נעשתה קרוב אליו יותר מתמיד, פעם רק גורל העולם היה מונח על כתפיהם (ופעם אחת אפילו תרתי משמע), הפעם זו הייתה מלחמה מסוג שונה לגמרי, זו הייתה מלחמה על השפיות.

השגרה החדשה נראתה לפרסי משעממת וחסרת ערך. עכשיו, כשעניין הצלת העולם ירד מהרשימה, היה לו המן זמן, יותר מדי זמן. הוא מתאמן בחרב, אבל כל תרגיל נראה כקודמו, את כל התרגילים האלו כבר למד. כל הקושי והאתגר נעלם מסדר היום. בדרך כלל, בכל הזמן שנשאר פרסי הכה בבובות אימונים. זה הרגיע אותו. הוא דמיין שבובות האימונים היו החטאים שלו, האויבים שלו, זה שיחרר אותו. לפעמים הוא דמיין כל מפלצת שהוא אי פעם הרג ורק אחריי שהוא הוריד בובה אחרי בובה הוא הבין כמה מפלצות הרג.
הפנים של פרסי נעשו חסרות הבעה. הוא למד שהבעות עושות אותו חלש. גם בכי. הוא לא הביע שום רגש. הוא לא בכה. חוץ מבלילה. בלילה הוא בכה. כל תדמית הרוגע שלו נהרסה. הוא בכה, הוא צרח, הוא התפלל ליום שבו מפלצת תגאול אותו מייסוריו. כמובן שלא יכל לעשות זאת, אנבת' זקוקה לו. 

הקרבה כנראה חיברה ביניהם מאוד בגלל שבאותו זמן, באותו לילה, בשני צדדים שונים של המחנה, בן פוסידון עם שיער שחור ועיניים ירוקות ובת אתנה עם שיער בלונדיני ועיניים אפורות לחשו את שם אחת של השני, תקעו את כלי-נשקם באותו מקום בדיוק. השם אש של רעהו היה המילה האחרונה שכל אחד מהם אמר.