שלם

אזהרה! אהבה בין בנים ובין אחים [למרות שלא מתואר יותר מדי, ובכל זאת, קחו בחשבון.]

קריאה מהנה, מקווה לתגובות [?]

אני זוכר שישבתי בחדר שלי באותו יום. הייתי עסוק בקריאה. לפחות, זה מה שאני אגיד אם מישהו ישאל.

הריב שבמורד המדרגות תפס את תשומת ליבי יתר על המידה. הקשבתי לצעקות הרמות, למילים שלעולם לא אוכל לחזור עליהן, למשפטים שזעזעו אותי עד עמקי נשמתי.

"אני לא רוצה לראות אותך לעולם!" שמעתי אותה לבסוף, ואז שקט. השקט הזה הפחיד אותי, מעולם לא שמעתי אותו.

הקשבתי לצעדים שמתגברים במעלה המדרגות. זו לא הייתה אמא, לא שמעתי את העקבים שלה. זה גם לא היה אבא, הסוליות שלו מרעישות יותר.

זה היה סיריוס. ברור לי שזה היה סיריוס. רק סוליות הגומי שלו יכלו להשמיע צלילים חלשים כל כך על הרצפה הישנה.

שמעתי אותו חולף על פני החדר שלי בצעד מהיר. נדמה שאין צעדים נוספים אחרי שהדלת שלו נטרקה.

סגרתי את הספר שהיה מולי והנחתי אותו על השידה שלי בהיסוס, וקמתי.

לפני שיצאתי מהחדר הצמדתי את הראש לדלת, רק לוודא שאין אף אחד שהולך בחוץ. לבסוף פתחתי אותה ועברתי במסדרון אל החדר הבא, זה של סיריוס.

דפקתי על הדלת בעדינות.

"תסתלקו!" שמעתי אותו נובח, וכמעט נרתעתי, אבל לא.

"זה אני," אמרתי בעדינות, קולי שקט אך רם מספיק כדי לעבור דרך הדלת.

שקט.

"תסתלק." שמעתי אותו לבסוף, קולו מונוטוני. היה לי ברור שהוא צמוד לדלת מצידה השני.

"לא."

"כן!"

"סיריוס-"

"לך מכאן כבר!"

נאנחתי ונשמתי עמוק, אך הנהנתי בידיעה שהוא לא יכול לראות והלכתי חזרה לחדרי באיטיות.

שאר היום היה שקט ותהיתי מה הוא עושה בחדר שלו. לא יכלתי להתרכז בדבר מלבדו. מה היה פירוש השתיקה הזו? למה הוא צעק עלי להסתלק? עכשיו הוא שונא גם אותי?

רק בשעה מאוחרת בלילה, כשהמחשבות שומרות אותי ער, רק אז הוא הגיח שוב לאוויר הבית האפרורי.

שמעתי את הדלת שלו חורקת כשהוא מנסה לפתוח אותה בשקט, סוליות הגומי שלו שקטות מתמיד אך עדיין רמות באוזני. קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.

הצעדים שלו נעצרו.
שנינו עמדנו בלי לזוז, הוא במדרגה האחרונה שנותרה, אני קומה מעליו. בהינו אחד בשני.

"לאן אתה הולך?" שברתי את השתיקה לבסוף.
"אני לא יודע."

"לכמה זמן?"

הוא נאנח. "אתה באמת שואל?"

לקחתי צעד אחד למטה, לכיוונו. מדרגה אחת. "היא לא התכוונה לזה."

"באמת, רגולוס? היא לא התכוונה?"

אחיזתי על המעקה התהדקה מעט, ואז השתחררה.

"תבוא איתי," שמעתי לבסוף. בהיתי בו בהפתעה. ידו הייתה פתוחה, מונפת לעברי.

חייכתי חיוך סדוק, עצב נוזל ממנו. "תישאר."

"אני לא יכול רג'."

לקחתי נשימה עמוקה. "גם אני לא."

"אתה לא יכול להישאר כאן."

שתקתי. לא ידעתי מה לענות לו.

"רגולוס," שמעתי אותו נאנח, המדרגות חורקות כשהוא עולה למעלה. הוא עדיין עמד שתי מדרגות מתחתי, אבל היינו באותו גובה. "בבקשה," ידו החמימה מאלצת אותי להביט בעיניו האפורות. "אני לא יכול להשאיר אותך כאן."

"אז אל תעזוב," עניתי במהירות, בקול רגוע משציפיתי.

הוא נאנח שוב ושחרר את לחיי, אבל תפסתי בזרועו לפני שנפלה לגמרי. "אל תעזוב אותי סיריוס, אני אוהב אותך."

הוא לא זז.

"אתה יודע מה עשינו," אמרתי. "גם אני יודע."

"זו הייתה טעות."

"זה לא הרגיש ככה."

"זה לא משהו שאחים אמורים לעשות-"

"ולעזוב אחד את השני זה כן?"

שחררתי את ידו, אבל הוא עוד עמד שם.

"תן לי ללכת רג."

"אני לא מחזיק אותך יותר."

"אל תשקר לי."

הפעם אני הייתי זה שהכריח אותו להביט בפני. "אני אוהב אותך, סיריוס."

ידעתי שאני לא מדמיין כשראיתי צער בעיניו, רגע לפני ששפתיו פגשו בשלי. הרגשתי את ידיו שמצמידות אותי לגופו.

"אתה כן," הוא אמר לבסוף, כשהתנתקנו.

"אנחנו יכולים ללכת לחדר שלך עכשיו," הבטחתי. "או לשלי, אם זה מרגיש טוב יותר."

"אנחנו לא."

"אתה לא יכול לעזוב אותי עכשיו," אמרתי, הסערה בתוכי מתחילה להישמע בקולי.

"אתה לא יכול להשאיר אותי כאן עם מין. אנחנו אחים-"

"אז מה?!" דמעות ראשונות פרצו מתוך עיני. "זה אומר שאני יכול לשלוט באהבה שלי אליך?"

"רגולוס-"

"אז מה אם אנחנו אחים?!"

"נמאס לי להרוס לך הכל!"

באותו רגע נשברתי, השתחררתי מאחיזתו ונתתי לדמעות שלי לזלוג.

"רג, בבקשה-"

"לך כבר! לא רצית ללכת?!"

"רג-" הוא ניסה לתפוס את ידי, אבל התרחקתי ממנו עוד.

"אמא לא רוצה אותך כאן! הם נידו אותך מהירושה, אז לך לפוטר שלך ולבן הכלאיים המפגר, הם כל כך ישמחו להזדיין איתך בתורות... הא, הם בכלל ישמחו לשלישיה איתך! רוצה להפסיק להרוס לי את החיים?! אז תצא מהם!"

הוא בהה בי לכמה שניות ארוכות. רעדתי והשתדלתי לא להביט בו, אבל חשבתי את הבגידה שבוקעת ממנו.

"טוב," הוא אמר לבסוף, ובשקט הוא יצא מתוך הבית.

אחרי כמה שנים, מצאתי את עצמי במערה. הנסיבות שהביאו אותי הנה הן שונות ומפותלות, ואולי עדיף לי שלא לחשוב עליהן. רק בהיתי בנוזל השחור שבקערית.

"אתה זוכר מה לעשות, נכון?" שאלתי את קריצ'ר. הוא הנהן בצייתנות. "ותזכור, אסור לאף אחד לדעת על זה. זו פקודה. הפקודה האחרונה שלי. מעכשיו, אתה לא מקשיב לי."

הוא הנהן שוב.

"ועוד משהו."

מילאתי את הכלי בשיקוי והחזקתי אותו מול פני. "תודה לך."

לפני שהספיק להגיב, בלעתי את המנה שלקחתי לעצמי. המשכתי לשתות במהירות עד שלא יכלתי לעמוד עוד, ואף אז ציוויתי על קריצ'ר שיתן לי עוד. שידחף את זה לגרון שלי. "לא, מים," התחלתי לבכות, והוא המשיך להשקות אותי בשיקוי. הוא פתח את פי בכוח, שופך הכל פנימה.

לבסוף הוא שחרר אותי ונותרתי שוכב על רצפת המערה, מפרכס ורועד ובוכה למים. "מים, קריצ'ר! בבקשה!"

"אדונילי רגולוס, קריצ'ר מתנצל." הוא נעלם בפוף של אבק.

"קריצ'ר!!!" בכיתי בלי שליטה, צורח את שמו עד שראותי יצאו ממקומן.

בתוך כל הטירוף הזה; הבכי, הצעקות, הניסיון הנואש שלי לקרוא לעזרה, שמעתי שתי מילים.

"תבוא איתי."

הקול היה חמים ואוהב, כמו אור בתוך המערה החשוכה.

"סיריוס," ניסיתי לקרוא, אבל ראותי דמו למדבר, "הצילו..."

"תבוא איתי," הוא אמר שוב, והרגשתי יד תופסת בשלי. היא הייתה קרה כמו המוות, ורטובה.

"סיריוס..."

"תבוא איתי." היד החלה לגרור אותי.

"בבקשה, סיריוס..."

"תבוא איתי." הרגשתי עוד ידיים תופסות אותי, ברגלי, בידי, בגופי.

"תעזור לי..."

"תבוא איתי." הרגשתי רטיבות קרה וחדה חודרת דרך הנעליים שלי, ואז דרך המכנס.

"סיריוס..."

"תבוא איתי." הסנטר שלי כבר היה במים ונגרר מטה.

"אני מצטער..."

"תבוא איתי." יד פנויה אחת שלי עלתה לתפוס דמות כהה כנגד האור הדליל שחודר דרך המים.

"אני אוהב אותך..."

הצליל היה מעוות ויצא בבועות, ובכל זאת הוא טשטש את הדמות.

ברגעים האחרונים שלי, אני זוכר חיוך. הוא היה שלי.

ככה הייתי צריך להיפרד מסיריוס אז.

ככה נפרדתי מסיריוס עכשיו.

ככה הייתי, סוף כל סוף, שלם.