חצי פוסידונית

אני מוותרת על הזכויות למי שהמציא את העולם המדהים הזה.. וכו וכו.. ותגיבו גם דברים רעים אני באמת רוצה לדעת מה חושבים!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרסי:

בדיוק כמה דקות אחרי שפרסי וג'ייסון התווכחו מי יקבל את הזכות הבלעדית שמתי שליאו יחזור מאיפה שהוא מסתתר הוא ידקור אותו כפיצוי על כל התקופה הזוועתית שהם לא ידעו מה קרה לו ואנבת' התערבה והציעה שידקרו בתורות, כירון דפק בדלת.
"ליאו? חזרת?" פייפר שאלה בבדיחות עם הד של תקווה חלושה. היא ישבה מזרחית על השטיח העבה וחפרה בידיה עד שורשי השטיח. היא נשענה על המיטה שעליה הצטופפו ניקו, הייזל, פרנק וג'ייסון. על השטיח לצידה הייתה אנבת' שנעצה מבט בנקודה לא ברורה אי שם בחלל החדר. פרסי ישב על שרפרף מתקפל שלפי גודלו היה לננסים.

הייזל וניקו החליפו מבטים קודרים בדרך שחשבו לסמויה ופרסי רשם לעצמו לברר את הסיפור של השניים האלה.

"לא, זה כירון".
"כמעט הצלחת לעבוד עליי-" פייפר הלכה לפתוח את הדלת וראתה את כירון במלוא הדרו, עם ארבעת הרגליים והפרסות והכל, עם פרצוץ מודאג-משהו. "אהמממ... סליחה".

"טוב, אני מצטער להפריע אבל פרסי, יש לך פה אורח". 
"מישהו מסוכן? כדאי שגם אני יבוא?" אנבת' שאלה בדאגה.

"נו, אנבת', ברחתי מטרטרוס, אני מאמין שמה שזה לא יהיה אני יוכל להתמודד איתו לבד."

"ברחת בעזרתי, אתה יודע."

"באמת, אנבת'," פייפר השתמשה במעט דיבור הקסמה בלי לשים לב, "את יודעת שהוא יהיה בסדר".
אנבת' נרגעה קצת. "כן, אני מניחה. ביי, מוח אצה".

"ביי, אחי", אמר גייסון, ופרנק חייך בעידוד. "אבל תזדרז, אחרת אני אגמור את ליאו לבד".

"טוב, פרסי, בוא, אני לא חושב שהאורח שלך רוצה לחכות יותר מדי..."

"פרסי!" הדמות קיבלה את פרסי במשרדו של כירון בחיוך חמים משרה אווירת ביתיות. היה באוויר ריח מלוח, כמו הילת קבע שמלווה מלחים ודייגים שריח הים דובק בבגידיהם ובישותם. הייתה לו עמידה יציבה של אדם שרירי שמתעמל באופן קבוע וזרעות ורגליים שזופות. מזל שהוא לא הושיט ידיים לחיבוק, כי פרסי היה די בטוח שיתפדח לחבק אל.
"היי, אבא". 

 "היי, פרסי, הבן החצוי האהוב עליי. כמה גדלת. תראה אותך!" זה היה נכון. נוספו לו במהלך השבועות המעטים שלא נפגשו בהם משהו כמו עשרה סנטימטרים, ועשרות אלפי דאגות.

"טוב, אני הבן החצוי היחיד שלך".

"כן, טוב, בקשר לזה... יש לי משימה לשלוח אותך אליה."

"בקשר לזה?" הפה שלו התייבש, מה שהיה אירוני כשאתה בן של פוסידון ליד פוסידון. מרחוק נשמע איזה רעש פיצוץ עמום.

"כן, פרסי". הוא עדיין חייך, אבל במין עייפות לאה של בן אלמוות. "בסוף שנה שעברה הבטחתי לך לתת לך רשימה עם שאר הילדים שלי, נכון?"

פרסי הניד בראשו באטיות והלב שלו צנח. לרגע נראה כמו קורבן של מדוזה - מאובן, משותק וחסר יכולת להגיב. מבחוץ נשמעו כמה פיצוצים נוספים ברצף, קרובים יותר, וקירות הביתן בקושי הצליחו לעמעם את ההדף שיצרו.
"אחותך לא הייתה מוכנה שנה שעברה, הייתה לה מהפכה על הראש. היא השתתפה בתחרות שנקראת משחקי הרעב. היא קצת... משוגעת. היא ניצחה בעזרת המים, פרסי. פרסי?"

"כן, כן, אני לגמרי איתך, אבא". הקול של פרסי היה על גבול בין ציני למתוח.
"בכל מקרה, אני שולח אותך למצוא את אחותך ולהביא אותה למחנה החצויים בשלום. אני מצפה שתפרוש עליה את חסותך ותעזור לה להתאקלם." הוא אמר וטפח על כתפו בעידוד. "אני סומך עלייך, אל תאכזב אותי".
"אממ... תודה?" פרסי בלע בקושי הערה לא מנומסת.
"וזה בסדר שתיקח איתך את אנבת'", הוא אמר והתפוגג בפרץ מים.

פרסי פתח את הדלת וכמעט שנמחץ תחת המון חצויים זועמים שחיכו בחוץ עם קריאות כמו:  "עונש מוות לפוסידונים!" 

		הפרק הבא