זהירות! מוגל בדרך

"בוקר טוב" קרא דייב.
"בוקר טוב" השיבה אימו "תרד לאכול!".
דייב ירד במדרגות שלוש שלוש.
הוא הגיע למטבח והתחיל לזלול בתיאבון את ארוחתו (טוסט וחביתה).
"אז היום זה היום הגדול." אמרה אימו של דייב.
זה בהחלט היה יום גדול בשביל דייב.
הוא יוצא לחפש את הזן הנכחד של ציפור הוואינום החמקנית.
בכל זאת, לא כל יום ילד בן 16 יוצא למסע חיפושים ברחבי אירופה כשהוא נמצא רק עם שני חבריו הקרובים, מייקל ואמה.
"אז מה התוכנית?" שאלה אימו של דייב.
"אמה ומייקל יבואו עוד כמה דקות, נתחיל לחפש במפות יערות וחורשות שיכולים להתאים למגורי ציפור הוואינום, נלך אל היערות האלה ואם נמצא שם צפור וואינום ניקח אותה לכאן ונטפל בה" סיכם דייב.
"אתה לא חושב שהתוכנית הזאת קצת מסובכת?" שאלה אימו של דייב.
"אני אשתדל להישאר בחיים..." אמר דייב "לא שזה יהיה קשה במיוחד, בכל זאת, אנחנו מחפשים ציפורים לא נמרים" שניהם צחקו.
'דינג-דונג' צלצל פעמון הדלת.
"פתוח" דייב צעק.
לחדר נכנסו מי אם לא מייקל ואמה מצוידים בתיקים כבדים ובהמון מפות.
"מוכן?" שאל מייקל.
"הכי מוכן שיכול להיות" ענה דייב.




כבר שבוע וחצי ששלושת החברים מחפשים את ציפור הוואינום הירוקה והם לא הצליחו למצוא אפילו אחת.
ועכשיו, בלילה כל אחד מהחברים הסתובב בתוך שק-השינה מנסה למצוא את התנוחה הכי נוחה בתוך האוהל המחניק.
"מחר הראשון בספטמבר" הכריזה אמה.
"ו..." הגיבו שני חבריה.
"אתם לא חושבים שזה מוזר שאנחנו במסע חיפושים ולא מתארגנים לבית הספר" אמרה אמה "שמחר במקום להיות בכיתה י'3 אנחנו נלך לאנגליה".
"אני די בטוח שכייף הרבה יותר לטייל מאשר ללמוד" הגיב מייקל.

גם דייב נרדם, הרבה אחרי אמה ומייקל, אבל גם הוא נרדם.
היה לו קשה להירדם, הייתה לו מן תחושת בטן מציקה שהשאירה אותו ער.
תחושת הבטן הזאת העבירה מסר ברור מאוד והמסר היה שאם הוא ירדם יקרו דברים רעים מאוד.

"די מייקל תפסיק כבר" אמר דייב בלי לפתוח את עיניו.
דייב הרגיש מן דגדוג מציק על הפרצוף והיה בטוח שזה מייקל שמנסה להעיר אותו.
דייב צחק ופקח את עיניו.
הוא התפלא לגלות שזה לא היה מייקל שהעיר אותו, זה היה בכלל זבוב קטן שהתיישב לו על האף.
"מייקל? אמה? איפה אתם?" דייב שאל. דייב יצא החוצה, אבל הוא לא מצא את אמה ומייקל.
ואז דייב הבין, הוא לבד החברים שלו נעלמו...

		הפרק הבא