אחרי הקרב

וואי, מלא זמן רציתי לכתוב פרק כזה, עד שסוף סוף, שרתה עלי המוזה!! תהנו!!

שנה וחצי. הוא היה מת שנה וחצי.

ליאו הציץ בעיתון הבוקר. הם נחתו בדרום צרפת, שם ליאו מצא חנות למכירת חלקי חילוף. הוא הציץ בעיתון שהיה זרוק בפח האשפה.

כשראה את התאריך, החווירו פניו. היה כתוב שם, שחור על גבי לבן מוכתם למדי, שליאו היה מת שנה וחצי. טוב, לא בדיוק היה כתוב שם שליאו נעדר שנה וחצי, אבל התאריך מעל הכותרת הגדולה הספיק לו.

ליוא היה מודע באופן מפתיע למדי שגופו גדל. הוא פשוט התכחש לזה בכול מעודו. כשהושיט יד לאיזה פטיש מזדמן, אצבעותיו נתקעו בכת, לא תפסו אותו.

כשעלה במדרגות לדירתם הקטנה ששכרו היה צריך להשאיר את ידיו בכיסים, כי המעבר היה צר מידי מכדי שיוכל להתעסק במשהו תוך כדי.

ליאו עדין היה רזה מאוד, וגם לא שרירי במיוחד, אוזניו היו מחודדות, ופניו תמיד מלוכלכים, אבל הוא בהחלט גבה מעט.

ליאו נכנס לדירתם הקטנה בדיוק כשקליפסו סיימה להכין את ארוחת הערב.

"האוכל מוכן!" הודיעה, כשריח נהדר של לחם קלוי וקינמון מטפשט בכול הבית.

ליאו, ששפשף את אצבעו כנגד בגדיו, (הוא שוב שכח שהיה גדול מידי כדי לעבור עם ההתעסקות המתמדת שלו עם חפצים,) חייך חיוך גדול.

"גם פסטוס!" ניסה לגרום לטונו להישמע כמו המנגינה שבה קליפסו הודיע שהאוכל מוכן, ונכשל כליל.

פניה של קליפסו זהרו. "מתי נצא לדרך?" שאלה, מנקה מפרצופו של ליאו כתם גריז.

ליאו בא לשבת ליד שולחנם הקטן, אבל קליפסו עצרה אותו.

"לך לשטוף ידים ולהתקלח. אתה לא נוגע באוכל עד שתהיה נקי, ואלדס." אמרה במורת רוח.

ליאו רק חייך את החיוך הזדוני הרגיל שלו, (כן, כן, זה שגורם למורים לצעוק: "שלא תחשוב על זה אפילו!" ולהושיב אותו בקדמת הכיתה,) נישק את קליפסו ומרך עליה קצת גריז, ולפני שהספיקה לתת לו מכה עם מגבת במטבח שהייתה תלויה על ידה, נכנס למקלחת.

קליפסו מיהרה לנקות את הגריז השמנוני מפרצופה. היא דאגה לליאו, שלמרות שניסה להראות שמח, הוא דאג. הוא בילה את רוב שעותיו מתקן את פסטוס, מתבונן בתאריכי העיתון כאילו מנסה לעכל ששנה וחצי הוא שכב מת על גבו של דרקון מתכת גדול, שלא ניזוק מישום מה.

קליפסו שמה את האוכל על השולחן, סידרה אותו יפה ככול האפשר, והתיישבה על הספה הקטנטונת על טלאי הבד שקליפסו תפרה ביד מיומנת.

ליאו, שערו נוטף מים, בגדיו נקיים לשם שינוי, הופיע בפרצוף זועף ליד קליפסו. "אין מים חמים." רטן. בעיניי קליפסו הצליל נשמע כמו חתלתול זועם, והיא פרצה בצחוק.

ליאו חייך חיוך זחוח. "אני יודע שאני מדהים ומצחיק והכול, אבל אפשר לשאול על מה את צוחקת, גברתי הנכבדה?" שאל, או ניסה לשאול, בטון מכובד. זה רק הצחיק את קליפסו עוד יותר.

ליאו התיישב ליד השלוחן. קליפסו הכינה לו את המאכלים האהובים עליו.

"אני רוצה שנטוס לניו יורק." פתח, דוחף בתיאבון לפיו את הלחם הקלוי המרוח בנדיבות בחמאה. "אני רוצה - אני רוצה ללכת לבקר את החברים שלי."

מזלגה של קליפסו נשמט מידה. היא ידעה שליאו רוצה לבקר את חבריו, אבל לא ניחשה שזה יקרה כול כך מוקדם. "מתי נצא?"

עכשיו היה תורו של ליאו לשמוט סכו"ם אחד. "את רצינית? את תבואי איתי?"

קליפסו חייכה למראה ליאו ההמום. "מישהו צריך להשגיח שלא תיכנס לצרות, לא?"

ליאו הנהן בכזה מרץ, עד שראשו נראה כאילו מופעל בחוטים. "אין עליך קליפסו. את החברה הכי מדהימה בעולם."

"רק על תעלה באש." הזהירה קליפסו. "פעם שעברה היה ממש קשה לנקות את זה. חוץ מי זה, כדי שנצא מחר. צפויה סופה נוראית."

עכשיו ליאו באמת עלה באש. "לא שמעת מה אמרתי?" אמרה קליפסו בטון מרוגז יותר. "לא לעלות באש באמצע ארוחת ערב!"

ליאו כיבה את עצמו במהירות. הוא עזר לקלחפסו להוריד כלים מהשלחן.

קליפסו קמטה את אפה. "שוב יש לך ריח של מדורה. לך לארוז, נצא מחר."

ליאו היה המום כול כך, שלא סיפר בדיחה אחת כול הערב.

הם נישכבו לישון, שתי מיטות שהצמידו זה לזה, ללילה שידעו שאין סיכוי שישנו.

לליאו בסופו של דבר נמאס לשכב לנסות להרדם בארבע לפנות בוקר, והוא קם. כול גופו היה מתוח כמו קפיץ, ובחילה גאתה בו. כן, בלי ספק ליאו התרגש. לפחות הוא לא העלה את עצמו באש.

קליפסו גם היא לא ישנה. היא לא הייתה מתוחה כמו ליאו, אבל היא בהחלט חששה מאוד. היא לא ידעה איך יקבלו אותה חבריו של ליאו. היא הייתה בת טיטאן, בת אלמוות.

ככה שליאו וקליפסו יצאו לדרכם בארבע וחצי לפנות בוקר, כשבכול אחת המכפות של פסטוס יש מזוודה, אם הדברים המועטים של ליאו, והדברים הלא מועטים של קליפסו.

אפילו מגבוה זיהה ליאו את העץ של תאליה. הוא חייך בזדוניות. הוא התכונן לכניסה מרשימה.

הוא שלף את המגפון שהרכיב, כיוון על פול ווליום. הוא חיכה עד שיכנסו לגבולות המחנה, ואז צרח בכול כוחו למגפון כמעט את אותם הדברים שצעק לקליפסו שנפגשו פעם שניה - "מי מת? מי חזר לחיים? את מי לא תהרגו בגלל שהוא נעדר לשנה וחצי? את ליאו המלך!!!!!!!!"

כול החצויים שעל הגבעה התאספו מתחת לליאו. הוא ניסה לנחות בעדינות, כי קליפסו איתו, אבל הנחיתה נראתה יותר כמו נחיתת אונס, ולא נחיתה רגילה.

ששת החצויים מהנבואה - פרסי, אנבת', פייפר, ג'ייסון, היייזל ופרנק בהו בו. ליאו קלט עוד חצויים רומאים שהתאספו סביב השישה.

"ליאו?" שאל ג'ייסון ההמום כשליאו נחת. בבת אחת הקיפו אותו בחובוקים.

"ליאו!" צעקה עליו פייפר כשהתנתקה ממנו. "מה חשבת לעצמך?! להרוג את גאיה לגמרי לבד?! אתה יו - "

ליאו לא הקשיב לשאר. הוא רק ידע שזה הבית שלו. ואלה המשפחה שלו.

"לא ידעתם שמשפחה לא עוזבים?" שאל, בעוד קליפסו מדברת עם הייזל.

"זה לא משפחה לא בוחרים?" שאל פרנק. הוא לא הפך את עצמו לבולדוג, אז ליאו נרגע.

"למי איכפת? מי התגעגע אלי?"

כתגובה זכה ליאו לבעיטות, צעקות, והרבה זעף. אבל הוא ידע שמתחת לכול אלה, מסתתרת חיבה והקלה אמיתית.

כשחבריו גררו אותו לרצות את עונשו, ליאו ידע שצדק. אולי משפחה לא בוחרים, אבל אלו הם המשפחה שלו. את זאת הוא ידע בוודאות.