ארטימס פאול

ארטימס פאול האב ישב עם אישתו אנג'לין ליד השולחן בארוחת הבוקר באכסניה בא הם היו.

"יקירי"אמרה אנג'לין

"אממ..." אמר ארטימס האב תוך כדי עיון בעיתון של אותו היום.

"חשבתי על משהו אתמול בלילה..."אמרה אנג'לין "תמיד חשבתי,איך ארטי היה נירא עם ההינו יודעים... איפה הוא היום."

ארטימס היסתכל עליה ואמר:"תאמיני לי,אין רגע שאני לא חושב איך הוא היה נירא היום לפעמים אני חושב אולי ההינו הורים כאלה גרועים שהילד שלנו ברח מהבית..."

"אני יודעת...הורג אותי מבפנים לדעת שאני פספסתי שנתיים בשטויות שלי במקום להיות איתו ודווקא בתקופה שהוא היה צריך אותי יותר מכול" אמרה אנג'לין ושקעה עמוק לתוך מחשבותיה.

באותו זמן ישב דומובוי באטלר בביתו, הוא קרא את  הספר "חלף עם הרוח" אך כאשר הגיע לחלק הכי מותח בסיפור, חושיו אשר רגישים לסכנה מתוקף תפקידו הקודם כשומר ראש הרגישו סכנה.

הוא לקח הקדח אשר הצליח לקחת ממשמר הלפריקונים באחד מהרפתקאותיו עם ארטימס, וירד למטה כאשר ירד שמע קול:"אתה מלא הפתעות ידידי," מלמל הקול.

באטלר חשב שהזה את הקול, זה לא ייתכן!

 אף אחד לא שמע את הקול הזה במשך כימעט שלוש שנים...

באטלר ירד בשקט למטה ואז הוא ראה אותו הוא נירא כול כך שונה...אך עם זאת נורא דומה,הנער שציפה לראות כבר לא היה שם, אך במקומו הופיע מול עיניו של באטלר גבר צעיר נירא כבן  שמונה עשרה פחות או יותר,בעל שער שחור כול כך דומה ועם זאת כול כך שונה...

באטלר הזר אומץ ואמר:"ארטימס?"

הגבר הסתובב ואמר:"באטלר! אתה נירא שונה ידידי"

 באטלר היה בהלם ואז אמר:"ארטימס כול כך הרבה פעמיים חלמתי על הרגע הזה."ואז הלך וחיבק (ליתר דיוק מחץ) את מעסיקו הקודם ארטימס פאול ג'וניור.

"באטלר,אני צריך לנשום" אמר ארטימס בצחוק

"אני מצטער "אמר באטלר "אני פשוט התגעגעתי עלייך,איפה ההית כול השנים?"

"כשהורדתי מ-1 את הצמיד כסף עברנו למימד של השדים... נלחמו שם עם אבוט, וכשחזרנו ראינו שלו ההינו פה שלוש שנים" אמר ארטימס, "אני חושב שזה שלא ההיתי במימד הזה לא מנע מהגוף שלי להמשיך להתפתח, נפשית לא התבגרתי אבל חיצונית אני נירא כבן 18 לכול דבר... עזוב סיפור ארוך. מה שלום ההורים שלי?"

שאל ארטימס

"הם בסדר, אבל את הכאב של השלוש האחרונות אף אחד לא יצליח להעביר מהם הם סבלו ארטימס סבלו מאוד." אמר באטלר

"אני יודע,איך אני יסביר להם מה אני יגיד? שההיתי צריך להציל את העולם? אסור לי.." אמר ארטימס פתאום ארטימס ראה שידו הימנית היתה פצועה וריפאה אותה ואמר:"במעבר בין הזמנים חדר עליי כוח קסם."

"הבנתי,רק על תעשה את זה ליד התאומים..."אמר באטלר

"אני צריך לעשות טלפון להורים שלך." אמר באטלר

"רגע,איזה תאומים?!"שאל ארטימס

"אולי אצלך אצר הזמן אח גדול אבל לא אצלנו."אמר באטלר בחיוך והתקשר.

בעוד ארטימס פאול האב ישב וקרא את העיתון ואישתו אנג'לין ישבה וחשבה על בנה ארטימס ג'וניור,צילצל הטלפון של ארטימס האב,הוא ענה:

"הלו?" אמר באטלר

"היי באטלר מה נישמע?"אמר ארטימס

"בסדר אדון פאול,יכול להיות שאתה וגברת אנג'לין תחזרו לביתי יש לי משהו בשבילכם."אמר באטלר בעוד הוא מביט בארטימס בעיניים נוצצות.

"זה דחוף?"שאל ארטימס.

"כן" ענה באטלר.

"אין בעיה נגיע עוד הערב" אמר ארטימס.

"טוב אז נתראה היום בערב ביי" אמר באטלר.

 "ביי" אמר ארטימס.

"מי זה היה?" שאלה אנג'לין

"באטלר" ענה ארטימס

"מה הוא רצה?"שאלה

"שנבוא עליו היום בערב אין לי מושג למה הוא אמר הפתעה אבל כדי שנלך לארוז." אמר ארטימס

"או קיי כנירה זה חשוב בוא נעבור באחוזה בדרך לקחת את התאומים איתנו טוב?"

"כן" ענה ארטימס

באותו זמן באטלר אמר לארטימס:"בוא נלך להתקלח ולנוח עד שההורים שלך יבואו טוב?"

"כן" ענה ארטימס

באותו הערב אנג'לין פאול בעלה ארטימס פאול סניור ותאומיה הופיעו מול ביתו של באטלר.

באטלר פתח להם ואמר:"היי מה נישמע?"

"בסדר מה איתך?"ענה ארטימס סניור

"בסדר" ענה באטלר "תקשיבו אני הלך עם התאומים החוצה טוב?"

"בסדר" ענתה אנג'לין "אמ... אתה יכול להגיד לנו מה היה כול כך דחוף?" שאלה.

"לא, אתם עוד מעט תגלו" ענה באטלר "אני בנתיים הבלה בחוץ עם התאומים.

"או קיי" אמרה אנג'לין והתיישבה על הספא בעוד שבעלה התיישב מולה.

הם צחקו ודיברו לא מנחשים את גודל ההפתעה והשמחה שהולכת להיות להם...

באותו זמן ארטימס התארגן למעלה מתרגש.

כאשר הוא סיים ובאה לרדת למטה הוא שמע את קולת הוריו.

מצד אחד הוא פחד הוא לא ידע איך הם יגיבו אחריי כול הסבל שהוא גרם להם במהלך השלוש שנים האלה,היתה לא תוכנית כמובן הוא ידע מה הוא הולך להגיד להם הריי את האמת הוא לא יכל להגיד היה אסור לו, בגלל עם הפיות.

אך פעם אחת בכול בחיים שלו רצה לחזור להיות ילד להתרפק בחיבוק של אימו,ולחוש כמו ילד קטן בחיבוק של אימא, החיבוק הכו מגונן אוהב ומלטף חיבוק שלא היה לו כול ילדותו.

הוריו לא שמעו כאשר ירד הוא נעצר בכניסה לחדר הם לא ראו אותו,אך הוא ראה אותם.

כאשר היסתכל על אימו ראה אישה יפה מאוד שניכר עליה שהיתה עצובה ואינה מאושרת ארטימס ניחש שזה בגללו.

אביו נירא עייף ומיואש ובמראה הזכיר את אישתו במקצת.

ארטימס היה דיי עצוב לראות אותם כך ולדעת שזה בגללו. אך אין בררה,הוא ידע שאת הנעשה אין להשיב.

הוא לא ידע כמה זמן הוא עמד ובחן אותם אולי שניות,אולי דקות.

בסוף הוא הזר אומץ והתקדם לעברם.

אנג'לין ישבה וחשבה למה באטלר קרא להם לבוא? מה היה כול כך חשוב? ואז צעדים גרמו לה להפסיק לחשוב.

היא הסתכלה על הגבר שנכנס לסלון,שער שחור חלק וזיפים קלים איתרו את פניו,עיניו הכחולות בעירות הזכירו לה את עייני בעלה.

הוא היה דומה דומה מאוד,אך מוחה סירב לקבל את העובדה שגבר זה הוא בנה,היא סירבה להאמין שהוא גדל כך ושהיא עוד פעם פספסה את זה.

היא התחילה לבכות מה שהעיר את צומת ליבו של ארטימס פאול האב,לבנו אשר ניכנס לחדר.

אימא שלי קפצה בחיבוק חונק עליי ובכתה,אבי הסתכל עליי כמנסה לעקל אך בסוף גם חיבק אותי,כך ההייתי באמצע חיבוק סנדוויץ' החיבוק שכול כך רציתי...החיבוק של ההורים שלי.

"אתה חונקים אותי!"אמר ארטימס בצחוק

"לא מעניין אותי! כול כך התגעגעתי." אמרה אנג'לין ושיחררה את בנה "כמה גדלת ילד אתה כבר גבר.."אמרה

"מספיק עם הרגישות אימא!"אמר ארטימס בצחוק

"ארטי אתה חייב להבין שאני ואימך התגעגענו אלייך מאוד כול השנים האלה." אמר אביו "איפה ההית?" שאל "כשאתם ההייתם בחופש,אני ובאטלר נסענו לברזיל והלכתי לטייל בלי באטלר, הייתי  שקוע במחשבות ולא ראיתי שמכונית עוברת וחציתי את הכביש והיא דרסה אותי.

אני לא זוכר כלום חוץ מזה,התעוררתי בבית חולים לאחר חודשיים ו..עיבדתי את הזיכרון לא ידעתי מי אני עד שמשפחה נורא עשירה  לקחה אותי עלייה,יום אחד נפל לי משהו על הראש והתעלפתי.

כשקמתי זכרתי הכול,המכה פשוט נתנה למוח שלי כזה זעזוע שנזכרתי ואז הלכתי לחפש אתכם."

"ואוו" אמרה אימי וידה הרועדת כיסתה את פיה.

"איך קראו למשפחה הזאת? אני רוצה להגיד להם תודה הם הצילו לבן שלי את החיים."אמר אבי

שיט,לא חשבתי איך יקראו להם...

"משפחת שורט." אמרתי באוטומטי, מה יש לי עם הולי חשבתי למה דווקא היא? 

"מאי-" התחיל להגיד אך נקטע על ידי ילד אשר נכנס לחדר

"אבא,אבא הוא מציק לי!"

"לא נכון הוא התחיל!!" אמר הילד השני אשר נכנס לחדר.

"קרול,באקט תפסיקו!!"אמרה אימי

''אבל אימא!!!" אמר הילד ששמו היה באקט

"אימכם צודקת קרול ובקאט תירגעו!!" אמר אבי

אני בהיתי בהם בסוג של הלם אני חושב, באקט היה דומה לי היה לנו אותו שער,קרול היה קצת פחות דומה לי. 

"קרול,באקט תכירו את האח הגדול שלכם ארטימס פאול."

אימי הסתכלה עלי בעניים נוצצות ראית גאווה בעיניה,גם אחי הסתכלו עליי רק במין סוג של הלם,בהמשך גם אבי הצטרף למבטים זה היה יותר מידי ואמרתי:"אני יודע שאני יפה אבל זה לא הצגה."

אבי ואימי צחקו ובאקט הקטן אמר:"אני חושב שאני יוכל להסתדר איתך."

וקרול אמר:"יש!!! תמיד רציתי אח גדול!!!."

אני גיחכתי אני אח גדול?

"אהובי?"אמרה אימי לאבי.

"מה?"הוא שאל תוך כדי הבטה בעיניה

"האים יכול להיות שמשפחת פאול תהיה משפחה רגילה עכשיו?"

אמרה בחיוך

ואבי ענה לה:"לא אבל זה מדאיג כי אנחנו הופכים למשפחה רגילה." הוא אמר בחיוך וכולנו התקבצנו למין חיבוק כזה משפחתי אימי הייתה קורנת באותו הרגע ואבי ניכר עליו שהיה מאושר.

ולהגיד לכם תאמת?אני חושב שגם אני הייתי מאוד מאושר באותו הרגע סוף סוף הייתה לי משפחה.