לא רק אנחנו

היי חבר'ה.

הרעיון לפאנפיק הזה בא לי מחלום שחלמתי לפני דיי הרבה זמן (לא, לא העתקתי מהפאנפיק הנטוש ההוא שבמקרה הרעיון שלו קצת מזכיר את זה) ורק בזמן האחרון חשבתי על החלום והחלטתי לפרסם אותו.

בכל מקרה, זה שילוב של פרסי ג'קסון ובני לוריאן. מי שלא מכיר אחת מהסדרות לא ממש יבין מה הולך פה, ואם הוא מתכנן לקרוא זה יכול להרוס לו. קצת. אז אני ממליצה קודם כל לקרוא את הספרים, למרות שלא באמת חובה.

אצל החצויים זה בתקופה שאחרי המלחמה בגאיה, אצל החייזרים זה לא ממש בתקופה מוגדרת. נגיד שהמלחמה שלהם נגמרה ועכשיו הם סוג של צדים את אחרוני המוגדוריאנים ותומכיהם. (ולאף בן אנוש אין כוחות לוריים כאלה!)

זהו, ההקדמה הארוכה הגיעה לסיומה. מקווה שתהנו, וכמובן כמובן תגיבו! אני צריכה לדעת אם אנשים באמת קוראים את זה או שלא כדאי לי להשקיע בהמשך. אז בבקשה ממכם.

הזכויות שמורות לריק ריירדן ולפיטקוס לור. ולי!

אוהבת, אלבטראוז

"שרה?" אני שואל.

היא הייתה שם כבר יותר מידי זמן. אני מתחיל להילחץ.

"שרה?" אני שואל שוב, הפעם חזק יותר.

אני עמד בכניסה לשרותי הנשים בבית הקולנוע החדש והנוצץ, ששרה החליטה שלחנוך אותו ביחד יוריד מאיתנו קצת מהלחץ. עכשיו אני כבר לא בטוח בזה.

שום תשובה לא מגיעה אלי. אני מביט פנימה ושוקל אם להיכנס לשירותי הנשים כדי לבדוק שהיא בסדר או לא, כשבחורה מתנגשת בי חזיתית.

אני מועד אחורה מעוצמת המכה, וגם היא. שיערה הבלונדיני אסוף בקוקו ועיניה האפורות משדרות הפתעה.

"אה, סליחה," אני ממלמל. היא מהנהנת וממשיכה בדרכה תוך כדי שהיא מעיפה בי מבט מעבר לכתף, ככל הנראה תוהה למה אני מציץ לתוך שרותי הנשים בדאגה.

אני מחכה עוד כמה דקות עד שאני מאבד את סבלנותי ונכנס פנימה. באותו רגע שרה יוצאת מאחד התאים.

"ג'ון!" היא קוראת בהפתעה. היא מתקדמת לכיורים ומתחילה לשטוף ידיים מבלי להסיר את עיניה ממני, גם דרך המראה.

גאני נאנח. "מצטער. לקח לך הרבה זמן. נבהלתי."

שרה מהנהנת בהבנה. היא הבינה שאני מודאג שמשהו יקרה לה, הרי בכל העולם עדיין שורצים תומכים של סטרקוס רא, ביניהם מוגדוריאנים. וכולם כולל כולם ישמחו לפגוע בי או בכל אחד אחר מהגארד, בכל דרך. והדרך הכי קלה תהיה דרכה.

"זה בסדר, לא קרה כלום. לך, תקנה פופקורן או משהו. לפני שמישהי תתפוס אותך כאן."

אני מחלץ חיוך ויוצא. אחרי שקניתי את הפופקורן הכי גדול שיש להם להציע אני נכנס לאולם הקולנוע ומניח את הדלי הענק על ברכיי. הסרט אמור היה להתחיל לפני חמש דקות, אבל הפרסומות ממשיכות להתנגן על המסך והאורות עדיין לא כבו. שרה כבר מחכה לי במקום וביחד אנחנו מתחילים לזלול מהפופקורן, אפילו שתיכננו לשמור אותו לסרט. אבל הפופקורן טעים והפרסומות משעממות, אז שנינו מתפתים.

אני סורק את האולם, כמעט באוטומטיות, מתוך הרגל. מחפש אויבים פוטנציאליים. כמובן, אף מוג לא מעז להראות את פניו בשטח ציבורי כל כך. אבל אני מממשיך לבחון את האנשים על הכיסאות המרופדים. אין דבר כזה זהיר מידי, המשפט מהדהד לי בראש.

אני רואה את הבחורה הבלונדינית ממקודם, יושבת חבוקה עם בחור אחר, שחור שיער ושרירי. הם היו כמה מטרים מאיתנו, באותה שורה. תחושה רעה מתגבשת בתוכי.

אני ממשיך לבחון את הזוג, לא מבין למה אני מרגיש מוטרד כל כך. כמעט מאויים.

הסרט מתחיל. זה סרט חדש, הכי חדש בקולנוע. מסופר על חייזר מכוכב אחר שמגיע לכדור הארץ כשהוא תינוק וגדל כאן, וכשהוא בוגר הוא משתמש בכוחותיו החיזריים כדי לאסור פושעים ולהגן על החפים מפשע. "סופרמן".

שרה ממרפקת אותי, אבל אני לא מזיז את עיניי מהזוג שלימיננו. משהו בהם לא בסדר, אני יודע את זה.

"מה קורה?" לוחשת שרה, מבחינה שמשהו לא תקין.

"משהו בהם מוזר," אני עונה בלחישה. אני בוחן אותם שוב. "תישארי כאן."

אני מתחיל להתקדם לאורך השורה, מעמיד פנים שאני צריך לצאת לשרותים או ששכחתי משהו בחוץ. כשאני מגיע אל השניים הם מקפלים את רגליהם כדי לתת לי לעבור וממשיכים לצפות. כשאני מתקרב אני רואה שהם מרוכזים בסרט, ומתחיל לסרוק אותם בדיקדוק, תוך כדי הליכה, מחפש אחר משהו יוצא דופן.

בהתחלה אני לא רואה את זה. אני שם לב לבגדים הזרוקים שהם לובשים ולנעליים המשופשפות, אבל לא יותר. ואז, תוך כדי הליכה איטית לאורך שורת המושבים, אני רואה את זה.

הנער מחזיק עט, מגלגל אותו בידו, זורק ותופס. הוא לא עוזב אותו לרגע. אני לא מבין, עד שפתאום העט מהבהב לרגע ואני רואה משהו אחר בידו של הנער.

חרב.

נשימתי נעתקת. אני שם לב שנעצרתי וממהר להמשיך, תוך כדי שאני ממקד את מבטי בעט. הוא שוב מהבהב, והחרב נראית שוב לרגע. והנער מחזיק אותה בכזאת מקצועיות.

כשאני עובר ליד הבלונדינית אני מגלה שכשאני ממקד את מבטי בג'ינס הלבן שלה אני רואה שחרב לבנה (עשויה עצם, אולי?) תלויה מהחגורה. אני מרגיש טעם מר בפי ובולע, והחרב הלבנה נעלמת שוב.

אני ממהר החוצה.

אני נכנס לשירותי הגברים ושוטף את פניי במים קפואים, מנסה להעיר את עצמי. לשכנע את עצמי שרק דמיינתי, כי נהייתי פרנואיד.

אבל התחושה הזאת... התחושה הכל כך רעה הזאת כשאני חושב עליהם. זאת לא יכולה להיות טעות.

אני מנסה לחשוב בהיגיון. נער ונערה, רגילים לגמרי, מחזיקים עליהם חרבות שאף אחד חוץ ממני לא מסוגל לראות.

חוץ מהחלק של ה'רגילים לגמרי', זה נשמע בדיוק כמו מוגדוריאנים.

ההסבר הכי הגיוני הוא שהם בני אדם שתומכים במוגים. או שהם מוגים שיודעים איך להיטמע בסביבתם במקצועיות, ואין הרבה כאלה. אבל לפעמים יש. מעטים.

האפשרות השנייה פחות סבירה. לנערה היה שיער בלונדיני, ולשניהם היו עיניים שלשם שינוי לא היו שחורות-כהות, כמו של מוגים.

אבל... אם הם באמת מוגדוריאנים, מילדי האמת, זה דווקא הגיוני. כבר פגשנו כמה כאלה, שהשתמשו בפאות ובעדשות מגע. זה היה מחוכם, מחוכם יותר משציפינו. כמעט איבדתי את שרה באותו יום.

אסור לי לאבד אותה. אסור לי לסכן אותה. אם השניים האלה מהווים עלינו איום - עליי להרוג אותם. 

אולי היה לי המזל להיתקל בהם ולזהות אותם. אם נשארו עוד ילדי אמת, אנחנו חייבים לחסל אותם. ובשביל לחסל אותם, צריך למצוא אותם.

ונראה שאני הרגע מצאתי.

בעצם, עכשיו כשאני חושב על זה, הבלונדינית באמת הסתכלה עליי מוזר כשהתנגשה בי מחוץ לשירותים. יכול להיות שזה בגלל שנראיתי מוזר, עומד ככה ליד שרותי הנשים. או שהיא זיהתה אותי.

אני מתחיל לחזור לאולם, לא בטוח מה אני צריך לעשות.

כשאני נכנס לאולם שני דברים נקלטים אצלי במוח תוך פחות משנייה. אחת, שהשניים כבר לא שם. שתיים - שגם שרה לא שם.

אני פורץ בריצה החוצה. איך יכולתי להיות כל כך טיפש? השארתי אותה לבד באולם עם שני אולי-מוגים, שעכשיו מתבררים כאויבים ברורים. הם לקחו אותה. הם עשו איתה משהו ואין לי מושג מה.

אני מתחיל לרוץ במסדרונות, לא יודע לאן בדיוק. הם יכולים להיות... בכל מקום.

אחרי פחות מדקה אני נעצר כשאני שומע קולות שיחה מעבר לפנייה הבאה. אני מתנשף בשקט ומנסה לשמוע.

קול נשי. "תן לי, אני אסחב אותה." 

היאנקות. "לא, זה בסדר." זה בן.

צחוק. "תן לי אותה, פרסי. זה שאני בת לא אומר שאני לא אצליח לסחוב אותה."

אני מציץ למסדרון. אלה השניים, הבן מחזיק קופסא קטנה ביד אחת וביד השנייה שק גדול ושחור, שמשהו בתוכו לא מפסיק לזוז. הוא בדיוק התחיל להעביר את השק לבחורה כשאני פורץ לתוך המעבר ודוחף את שניהם בטלקינזיס.

שניהם ללא ספק מופתעים ועפים אחורה. אני מתקדם אל השק בריצה ויורד לידו. ההתחבטויות של מה שבפנים - שרה - נעשות מהירות יותר כשאני מחפש ריצ'רץ' בקדחנות.

אבל אני לא מספיק למצוא אחד כזה, והשניים כבר מתקדמים אלי בחרבות שלופות. עכשיו אני כבר לא צריך למקד את עיניי, החרבות בולטות וממשיות ומנצנצות מתחת למנורות הפלורוסצנט.

אני קם מהשק ברגע שהם מגיעים, וזוכה לבעיטה בבטן מצד הבת. אני נופל ומיד קם. הידיים שלי מתלקחות.

הבן, פרסי, בוחן אותי כאילו מנסה להבין עם מי יש לו עסק. הוא שומט את הקופסא הקטנה על הרצפה ומרים את החרב בהיכון.

אני רץ אליו ושולח כדורי אש תוך כדי. הוא מהיר להפליא, ומצליח לחסום את כולם עם החרב עשויית הארד שבידו. כשאני מגיע אליו הוא תוקף עם החרב ואני מתחמק, אבל הבחורה משספת את רגלי מאחור. אני מסנן קללה ומרגיש את הדם זולג אל הקרסול.

באותו רגע הבן מרים משהו - הקופסא הקטנה ההיא - ובמאמץ מסוים זורק אותה עליי. אני מצפה להרגיש אותה נחבטת בחזה שלי ונופלת, אבל במקום זה אני מרגיש כאילו קרנף במשקל חמישים טון הרגע התנגש בי. אני עף אחורה וגבי נחבט בקיר מאחוריי. אני עוצם את עיניי ומתנשף בקול, ראייתי מתטשטשת. תרגילים מלוכלכים של מוגים, לעולם לא נגמרים.

הכנראה-מוג מתחיל להרים את הקופסא ואת השק, אבל הבת חוטפת ממנו את השק.

"נו, קדימה! אמרתי שאני אקח אותה! בוא נלך כבר!"

הם מתחילים לרוץ משם, אבל אני ממקד בהם את הטלקינזיס והם נופלים. משום מה קשה לי יותר להפעיל עליהם את הכוחות שלי, כאילו הם עשויים מחומר שנוגד לי. הטלקינזיס הזה היה אמור להעיף אותם הישר אל הקיר עד שיאבדו הכרה, והצליח רק להפיל אותם. 

משהו לא בסדר.

		הפרק הבא