סוף לכאב

סוף לכאב

"מי זה?," שאלה נערה בת 12 בערך, כתשובה לדפיקה על דלת חדרה.

"זה אני," קול מעומעם של ילד קטן השיב.

הנערה שפשפה את עייניה. השעה הייתה לפנות בוקר! למה הוא ער השעות האלו?

היא קמה ממיטתה, סובבה את המפתח ופתחה את הדלת. אחיה הקטן עמד שם, לבוש במכנסי פיג'מה שחורים וסוודר שקנתה לו לחג המולד, עם ציור של שלד בטוקסידו.

"ניקו, מה קרה?" שאלה בדאגה כשראתה את הפחד בעיניים שלו.

"אני... אני... היה לי חלום מוזר, ביאנקה," היה רעד לא מוכר בקול שלו. זה היה מפתיע שיש לו חלומות רעים, הוא היה ילד עליז עם הרבה דמיון ששיחק כול הזמן בקלפים.

ביאנקה קימטה את מצחה. היא הובילה אותו והושיבה אותו על המיטה שלה.

היא הסיטה את השיער השחור שלו מהפנים. "על מה חלמת?" שאלה בקול רך, מבין.

ניקו פכר את אצבעותיו והשפיל את עיניו. "רוחות... הן היו מסביבי ודיברו איתי. ואז הן התקרבו אליי יותר מידי, לא יכולתי לשלוט במה שאני עושה. כאילו... כאילו הרוחות השתלטו עליי. זה... זה הפחיד אותי."

ביאנקה הרימה את ראשו בעדינות ומחתה דמעות שעלו בעיניו.

"זה רק סיוט. הכול בסדר. אם זה ממשיך לקרות אתה תמיד תוכל לספר לי. אתה מרגיש יותר טוב עכשיו, נכון?" היא שאלה בחיוך.

"נכון... אבל אני לא אוהב את הפנימיה הזאת, היא נותנת לי תחושה רעה," ניקו מלמל.

ביאנקה הטתה את ראשה וצחקה. היא חיבקה אותו.

"הי, לפחות אנחנו ביחד. זה מה שחשוב."

ניקו טמן את ראשו בכתפה. לפחות אנחנו ביחד. חזר על דבריה בליבו.

כעבור כמה שניות העפעפיים שלו הוצפו זוהר עז והרגיש איך המגע של אחותו נעלם בהדרגה.

"ביאנקה!" הוא פתח את העיניים והתיישב במהירות במיטה.

ניקו נשם במהירות והביט סביבו. הוא בביתן האדס. לא בהוסט הול. הוא בן 14 ולא 10. וביאנקה מתה כבר שנים.

הוא נשכב חזרה על הכרית ועצם את עיניו כדי לא לבכות. 'הזמן מרפא כול מכאוב'. איזה בולשיט. קילל בליבו.

כשהוא חשב על המוות של ביאנקה, הכאב הקר היה בדיוק כמו בהתחלה. הזמן לא גרם לו להתגבר בכלל.

אותו גוש עלה בגרונו כול פעם מחדש והקשה עליו לנשום, ואותו פצע נפתח בליבו.

היה ישנו גם הכעס שמילא כול נים בגופו וגרם לו לשקוע במחשבות זעם. הוא כפה על עצמו להירגע כול פעם מחדש.

החלום שחלם היה זיכרון אמיתי, זה היה כמה ימים לפני שגילו שהם חצויים. כמה ימים לפני שביאנקה התגייסה לציידות והוא הצטרף למחנה החצויים.

כמה שבועות לפני שהיא נהרגה.

החלום שחלם באותו לילה היה הגיוני שחשב על זה. הוא הרתיע מפני העתיד.

"ניקו?" קול נערה עלה בחשכה.

הוא התיישב פעם נוספת והרגיש איך הלב שלו מחסיר פעימה.

בוהק של שיער ועיניים כהות הבזיק אליו מהחשיכה.

"בי.." התחיל לומר, אבל הדמות התקרבה אליו וזיהה אותה.

אכזבה עלתה בו, ואז הרגיש אשמה על האכזבה.

"ריינה... מה את עושה פה?" הוא שאל והדליק את האור.

היא התיישבה על המיטה שלו.

"עברתי ליד הביתן שלך ושמעתי אותך צועק. הכול בסדר?" היא שאלה.

ניקו הביט בה לרגע וקלט כמה שהיא באמת דומה לביאנקה. מבנה גוף גמיש של לוחמת, שיער שחור מבריק קלוע לצמה, עיניים כהות, בוגרות יותר ממה שהן אמורות להיות, אך שעדיין מביטות בו בהבנה ורוך.

"לא לזה התכוונתי... כאילו, גם לזה. אבל מה את עושה במחנה החצויים? באמצע הלילה?" גמגם.

צל של חיוך עלה על שפתיה, "הגעתי לפני כמה שעות, הייתי צריכה לדבר עם כירון ואנבת' על משהו. אך שכחתי את הפרשי הזמן. כירון היה ער, אבל אני עדיין צריכה לדבר עם אנבת'."

"איפה את ישנה?"

"בחדר אורחים בבית הגדול."

"למה הסתובבת במחנה?"

היא נעצה בו את אחד המבטים שלה שגורמים לך לרצות להסתתר מתחת לשמיכה.

"אני רואה בעיניים שלך שמשהו קרה. אתה לא צריך לספר לי, אבל אמרת בעצמך שהקול שלך הוא הזהות שלך."

ניקו רק רצה להיות לבד. הוא היה לבד הרבה זמן, למה לא יכולים לעזוב אותו לנפשו?!

הכעס שלו לא הופנה אישית כלפי ריינה, אבל גם אחרי שהנטל הישן של ההתאהבות שלו בפרסי חלף, עדיין היו הרבה דברים לא פתורים בחייו.

הוא לא שם לב שריינה קמה בינתיים, היא סקרה את הביתן ובחנה את המזבח. היה משהו מצמרר בשלדים הלבנים שבלטו מתוך הבזלת השחורה. ועוד המחשבה לישון ליד זה.

היא ידעה שהסיכויים שיספר לה מה קרה הם יחסית נמוכים, אך היא קיוותה שהוא סומך עליה כפי שהיא סומכת עליו.

"בן כמה אתה, ניקו?" היא שאלה לפתע והעירה אותו ממחשבותיו הקודרות.

"אני אמור להיות בן שבעים ומשהו, אבל טכנית אני עוד מעט בן 14."

"אז אתה בן 13 וכמה חודשים?" הוא ראה את המצח שלה מתקמט מהחלק הראשון שלה התשובה.

כשהוא הנהן, היא שתקה כמה שניות והוסיפה, "קידמו אותי לדרגת פראיטור כשהייתי בת 13.5."

ניקו בהה בה בהלם, והיא הנהנה להבעתו. "הפראיטור הצעירה ביותר שהייתה, למירב ידיעתי. אני יודעת איך זה להתבגר לפני שצריכים, תאמין לי."

עכשיו היא התיישבה על מיטה סמוכה לשלו. הוא לא ידע אם הרצון לספר מה קרה היה בגלל שהרגיש קרוב אליה, או שזה בגלל שהיא אולי היחידה שבאמת תוכל להבין.

"את שמעת על אחותי?"

"ברור. הייזל."

הוא הניד בראשו. "לא, ביאנקה, אחותי הגדולה. משני הצדדים."

"כן, שמעתי. היא הצטרפה לציידות ו...-"

ניקו הרגיש הקלה שהוא לא צריך לספר לה את זה. "נהרגה, כן." הוא התחיל לספר לה על החלום שהיה לו, על החלום בחלום, על הצורה שאחותו עודדה אותו, על הקרבה ביניהם.

על ההתפוגגות של ביאנקה והנטישה שלה.

הוא שתק כמה דקות אחרי שסיים לספר.

"אתה מתגעגע אליה," אמרה ריינה.

לאנשים אחרים היה עונה תשובה עוקצנית, למרות שלאנשים אחרים לא היה מספר זאת כלל. אבל לה רק ענה; "את לא יכולה לתאר עד כמה."

"שרפתם תכריכים?"

לקח לו כמה זמן לענות. "לא, מה זה משנה?"

היא לא השיבה, ויצאה מהחדר בריצה.

ניקו רטן על זה שאי אפשר לחזות מראש מה בנות יעשו. גם אם הן מנהיגות סופר פמיניסטיות.

האמת שבעיקר אז.

הוא תהה אם כדאי לו לנסות להמשיך לישון, אבל ריינה חזרה לחדר.

"מה עכשיו?" שאל באדישות למרות שחש סקרנות מסוימת.

היא פרסה על המיטה שלו בד רך וכסוף, שנראה כאילו עשוי מאור ירח. היא הלכה למזבח והוציאה מקורות עץ סמוכה שנפתחה בקלות ארגז כהה. מתוכו הוציאה חוטים שחורים ולבנים ומחט.

"אנחנו הולכים להכין תכריך," היא הודיעה לו.

"מאיפה... ממתי... הארגז..?"

היא משכה בכתפיה, "יש בכול ביתן ארגז עם ציוד להכנת תכריכים. אנבת' סיפרה לי."

הוא רק נעשה מבולבל יותר. מה הרומאית מנסה לעשות?

"אני אף פעם לא... לא הכנתי תכריך."

"אל תדאג, אני אעזור לך."

היא הכניסה חוט שחור לתוך מחט והדגימה איך לרקום צורת שלד בקצוות הבד.

כשלקח את המחט ליד, הרגיש מעט מטופש, אבל ניסה בכול זאת. יצא לו פחות מקצועי מהגולגולת שרקמה ריינה, אך עדיין מובן.

היא בינתיים רקמה עצמות שחיברו בין כול הגולגולת שהיו בצדדים.

עברה שעה עד שסיימו לתפור רק את איזור הקצוות.

"מה הדבר שהכי סימל את ביאנקה? אנחנו יכולים לרקום חץ וקשת באמצע, אבל ציידת זה רק תואר שהיה לה. מי היא הייתה? מה היא הייתה?"

ניקו ניסה לחשוב. "טהורה. היא הייתה טהורה."

בלי להוסיף מילה, היא הושיטה לו את החוט הלבן.

הוא רקם את המשמעות שהייתה לה בעיניו, את הטוב שלה, שאף פעם לא ייהרס, את השמחה שלה, שתשאר נצחית.

בזמן שעבד, הבין שאולי זה היה הגורל שלה. למות צעירה. היא זכתה במוות, והוא אינו היה מר כפי שהיה בשבילו. היא ניצלה מהשחור שהוא עצמו נקלע בו, התמימות שלה לא נפגעה מהגילוי שאביה הוא אל השאול, האלים לא הספיקו להשתמש בה ככלי משחק, היא לא הייתה צריכה לדאוג לגורל העולם,

והיא לא הרגישה מובדלת, שונה, מצורעת, כפי שהרגיש זמן רב.

כשקשר את קשר החיזוק האחרון הוא הרים את מבטו ופגש בעיניים של ריינה. כמעט ששכח שהיא נמצאת שם. הוא רצה לשאול אם זה מספיק טוב, אבל החיוך שלה ענה על השאלה.

"בוא," היא קמה והושיטה את ידה.

הוא נעזר בה כדי לעמוד ואחז בעדינות בתכריך.

ניקו יצא מביתן האדס והביט במדורה המרכזית, שהייתה באמצע מתחם הביתנים.

האש הייתה כבויה כמעט לגמרי, אך שהתקרב היא הבהבה והתחילה לבעור בחוזקה, כאילו חזרה לחיים.

הלהבות הזכירו לו את עיניה של הסטיה, שתמיד החדירה בו תחושות אומץ ורוגע מחודשות.

הוא מישש את הרקמה שעבד עליה בקפידה.

הבד זרם בידיו כמו מפל משי, חלק ונעים. זה הרגיש לו כאילו כול זהות אחותו הוכנסה לאריג הזה.

ניקו עצם את עיניו... ושרף את התכריך.

"שלום, אחות." לחש לניצוצות שעופפו לשמי הלילה, שהתבהרו משחור לכחול כהה.

הוא הסתובב וחייך אל ריינה, שחייכה חזרה.

הגוש שהקשה עליו לדבר ולנשום חזר, אבל ניקו ידע שמעכשיו, אם ייזכר בביאנקה, הוא לא יחוש ייסורים. געגוע מהול בעצב, אך כבר לא כאב.

אחותו תמיד תישאר אחותו. הוא לא יישכח אותה.

אבל יש לו משפחה נוספת עכשיו, אנשים שהוא אוהב, כפי שהייתה רוצה.

"רוצה ללכת למק'דולנס?" שאל את ריינה כשהחלו להתרחק מהמדורה.

"עכשיו שלוש בבוקר," צחקה.

"נו, יש זמן."

היא הרהרה. "בסדר, אבל אתה לא קונה ארוחת ילדים."

"אבל הצעצוע זה הדבר הכי שווה!"

אני אשמח אם תגיבו (: