אמי טפאלי ומעגל אוכלי המוות

“Dancing through freedom and lies in the mood of depression

“fragile puzzle pieces that break away from this course

[Shining Collection - ICEMAN]

כאשר נכנסה לחדרה, הדבר הראשון שראתה היה, כמובן, קלוד, המעיין בדיסקים שלה, שלפני שהוא נגע בהם היו מונחים בערמה חסרת כל צורה על שולחנה. כשעיניו החומות פנו אליה, היא הבינה שהיא לא יכולה לעשות את זה. עדיין לא. כל עוד זה לא בטוח במאת האחוזים... היא לא תוכל לעשות לו את זה, לעשות לעצמה את זה, ואז להתאכזב בעצמה ולשגע אותו. לא, היא תחכה. גם עם החברות שלה. המעבר הזה יהיה הסוד הקטן שלה ושל אבא שלה עד שהוא יהיה בטוח. היא חייכה אל קלוד, והתיישבה לידו על מיטתה, לוקחת מידיו את הדיסקים שלה ומחזירה אותם בחזרה למקומם, לכאורה מסודרים.

"רק הסתכלתי עליהם," הוא אמר בשעה שעשתה זאת, מחייך גם הוא כמודע לעובדה שכל המחווה הייתה בצחוק. "אז מה הוא רצה?"

אמי משכה בכתפיה, ומיקדה את מבטה בדיסקים שסידרה. "משהו שקשור לעבודה שלו." ענתה, ואז חזרה להסתכל עליו. היא אפילו לא נאלצה לשקר לו.

"אה." קלוד אפילו לא טרח להמשיך ולחקור, יודע מה העבודה שלו ועד כמה היא יכולה להפוך למסוכנת, במיוחד בתקופה הזו.

שקט מעיק השתרר לפתע בחדר; מוחה של אמי היה עסוק מדי בבשורות שזה עתה קיבלה, וקלוד פשוט לא ידע מה לומר. לבסוף, הוא היה זה שחידש את השיחה, אם כי בהיסוס מסוים. "אז... אה..." אמי הפנתה אליו את עיניה. "רוצה שאני אמשיך לספר לך מה היה שם?" הוא חייך כמו בהתנצלות.

"אוה, כן, בדיוק סיפרת לי על איזשהו טורניר שהיה שם..."

"כן, של משחק לוח כזה. קוראים לו גוֹ, הוא נראה ממש מוזר..."

***

יומיים לאחר מכן, אביה אמר לה שהכל סודר; היא תוכל ללמוד בהוגוורטס, אימה תעבוד שם כמורה לשיקויים, והם עוברים בסוף יולי. דירה עדיין אין להם, אך ככל הנראה גם לא תהיה – ג'ון התעקש שאמי ואימה יישארו בטירה במהלך החופשים, והוא עצמו יוכל להתגורר עם חבר לעבודה. הסידור הזה יספיק עד סוף שנת הלימודים, וג'ון אפילו לא טרח לחשוב מה ייקרה אחר כך, מניח לתקווה שהמלחמה תסתיים מהר ממה שכולם ציפו להשתלט עליו לחלוטין. אבל אמי גם היא לא טרחה לחשוב הרבה מעבר לשנת הלימודים שלה בהוגוורטס – המעבר היווה כבר די והותר חומר למחשבה עבורה. היא תצטרך להסתגל לבית ספר חדש בו היא לא הכירה אף אחד, ומעבר לכך – לפי דבריו של ג'ון, אף אחד לא מתקבל אחרי השנה הראשונה, אלא אם הוא מוכן לעבור את כל שנות הלימוד שכבר עבר מאז גיל אחת-עשרה מחדש. אבא שלה נלחם קשה מאוד כדי שהיא תוכל להיכנס לשם משנתה השישית, והתנאים היו מאוד נוקשים; אם לתלמידים אחרים הייתה האפשרות של לקבל אזהרות לפני שמחליטים שהם אינם מתאימים למסגרת של הוגוורטס. לה, לא תהיה האפשרות הזו. החוקים יהיו הרבה יותר נוקשים לגביה, מאחר והיא כלל לא הייתה אמורה להיות שם. היא גם תצטרך לעשות מבחן כניסה, אך זה היה החלק הבעייתי פחות. למבחנים אפשר להתכונן.

וכמובן, היא תיאלץ להיפרד – מי יודע לכמה זמן – מכולם, ועכשיו צריך גם להגיד להם את זה. היא שקלה את הרעיון של פשוט להיעלם, ואז הגיעה למסקנה שזה לא יפה מצידה, הם עלולים לדאוג לה, וסתם. היא לא רצתה לעשות להם את זה. היא תיאלץ להתמודד. לבסוף, אחרי זמן רק של התחבטות בשאלות המתי ואיך, היא מצאה את ההזדמנות – שתיים מחברותיה ארגנו עבורה את ההזדמנות המושלמת. היא ניצלה את ההזדמנות שכולן היו שם, ואמרה להן; הן קיבלו את זה, חלקן בצורה קשה, חלקן בהתרגשות. הן איחלו לה בהצלחה, היא הבטיחה מתנות מבריטניה וביקור בחופש הגדול למקרה ותישאר שם עוד שנה, ואז הן נפרדו. ברגע שהיא פנתה לכיוון ביתה, והן פנו לכיוונים השונים להגיע לבתיהן, היא ידעה שאין סיכוי שהקשרים האלה ימשיכו להתקיים. הן ניתקו באותה הסבת פנים, ולעולם לא ישובו. היא לא ידעה למה, אבל הייתה לה תחושה שהיא לא הולכת לראות אף אחת מהן שוב, שהיא כלל לא תחזור לכאן שוב. זה, כמובן, הקשה עליה לבחור מתי להיפרד מקלוד. וברקע הייתה אמא שלה, שבכל רגע שבו ראתה אותה אמרה לה שוב ושוב מהרגע בו הגיע הינשוף מבית הספר לעתיד שלה, שנשא מכתב ובו הדברים שעליה לדעת, שהיא צריכה ללמוד למבחן להוגוורטס, כי זה חשוב ואם היא לא תלמד היא לא תעבור אותו. היו כל כך הרבה פעמים בהן פשוט התחשק לה לקחת את מה שאליס הכינה באותו רגע – בין אם היה זה צלי או סלט או סתם חביתה, ולזרוק לה את זה על הפנים כדי שתשתוק כבר; אך היא לא עשתה את זה, מודעת היטב לעובדה שהיא תאלץ לחיות איתה אחר כך גם בבית הספר שלה, וכמובן שהיא תכריח אותה ללמוד שיקויים – כלומר, יהיו לה חמש שעות במערכת אותן היא תאלץ לסבול איתה, ולהשקיע במיוחד, רק כדי להשיג אולי זמן מה של שקט, שכן ברור היה לה כבר עכשיו שהיא תנצל כל הזדמנות לתת לה עונשים ולהגיד לה שוב ושוב שהיא צריכה להשקיע יותר – לא משנה כמה תצליח, לא משנה כמה תשקיע. כאילו שזה לא היה מספיק גרוע שלמרות שזו פנימייה היא עדיין תצטרך לחיות איתה שם. מזל שהיא תהיה במעונות ושלא יכריחו אותה גם לגור איתה.

וכך, בכל פעם שניסתה להגיד לו שזהו, שזה נגמר, שהיא חייבת ללכת, היא פשוט לא הייתה מסוגלת – עד שהגיע הרגע האחרון, הערב שבו היא כבר הייתה אמורה לעבור לבריטניה. מזוודותיה היו כבר ארוזות כשישבה על מיטתה, מרפקיה מונחים על ברכיה, פניה מושפלות ומוסתרות קלות על ידי קצוות שיערה החום הכהה, ודלת חדרה נפתחה. היא הרימה את פניה, ומבין שיערותיה שעדיין כיסו את עיניה יכלה לראות את קלוד. היא אמרה לו לבוא, היא ידעה שיבוא - כשדיברה איתו דרך הפלו היא כמעט התחננה אליו כשאמר שיבוא מחר, כי היום הוא לא יכל. זה השפיע עליו קשה משתכננה, אבל התוצאה הייתה התוצאה הרצויה בכל מקרה; הוא הגיע. הוא הסתכל עליה לאחר שסגר את הדלת מאחוריו, וכשראה את ההבעה שעל פניה מיהר לעברה, מתיישב לידה ומחבק אותה עם יד אחת. היא הפנתה לעברו את פניה.

"מה קרה?" הוא שאל, דאגה מסתננת לקולו בלא שישלוט בה.

"אני..." היא התחילה, אך קולה נקטע באמצע. זה היה קשה, כל כך קשה. עכשיו, כשהסתכלה עליו, וידעה שאין לה ברירה אלא להגיד לו, להיפרד ממנו – הייתה לה אותה תחושה כמו שהייתה לה עם חברותיה. היא לא תראה אותו יותר. הקשר יינתק, המרחק יהיה גדול מכדי שהם יוכלו לשמור על הקשר. גם רשת הפלו לא תעזור – משרדי הקסמים הטילו מסים על שימוש בין-עירוני ברשת, ובוודאי שעל בין-ארצי. ומעבר לזה, מי הבטיח לה שיהיה לה זמן לכל זה בהוגוורטס? היא תצטרך לעבוד קשה כדי להישאר שם ולא להרוס לאביה את כל העבודה, שכן אם היא לא תוכל להיות שם היא תצטרך להיות איפשהו, וכדי שזה יקרה צריך למצוא מקום כזה. זה לבדו יקשה ו... והיא פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמה. לא, האפשרות שהם יוכלו לשמור על הקשר הזה נראתה לפתע כל כך מחוץ להישג ידה, כמו חלום שהיא יודעת שלעולם לא יוכל להתגשם ואין לה ברירה אלא לעבור אותו בידיעה הזו.

"את... מה?" הוא שאל, לא מבין. הוא העביר את מבטו סביב החדר, כמחפש רמזים למה שקרה, ועיניו נפלו על המזוודות שלה; היו לה רק שתיים, את רוב חפציה היא תשאיר כאן, והם יימכרו בשלב זה או אחר, או ייזרקו. הוא הפנה את מבטו אליה שוב, הפעם בעיניו הסתמנה שאלה בלתי נמענת. הוא כבר ידע, איפשהו בתוכו. הוא רק לא אמר בקול, לא רוצה להגות את זה לפני שיידע בוודאות כי זה נכון – כמו אמירת המילים תביא בהכרח להתגשמותן, גם אם לא היו אמורות להיות אמיתיות.

"אני עוזבת." היא אמרה, זורקת את המילים מתוכה כמו היו רעל שפעפע בתוכה ואיים לחנוק אותה למוות אם לא תוציא אותן במהרה. היא הפנתה את פניה ממנו בזמן שדיברה, כמו לא יכלה לסבול את ההבעה שידעה שתופיע שם ברגע שהמילים יצאו לאוויר העולם.

"לכמה זמן?"

הטון שלו היה כה... קליל, היא כמעט יכלה לשמוע בו חיוך, וזה הפתיע אותה כל כך עד שהיא החזירה אליו את מבטה בחדות, לפגוש את עיניו שאכן ניצוץ של חיוך הבזיק בהן. היא לא הבינה, ורק אז קלטה את כוונתו – הוא חשב שהיא רק הולכת לחופשה, כמו שהוא עשה... היא לא יכלה לעצור בעד גיחוך קטן ומר שיצא מגרונה כשהמחשבה פילחה את מוחה. הוא לא הבין. ואם היא תצטרך להגיד את זה שוב היא תפרוץ בבכי. המצב היה סוריאליסטי עד דמעות, איך שהיא ראתה את זה, וזה הצחיק אותה, והאירוניה שבצחוק רק הצחיקה אותה עוד יותר, עד שבסופו של דבר היא לא יכלה לשלוט בזה, והיא פרצה בצחוק מטורף, קולני.

ההתפרצות הזו הדאיגה את קלוד הרבה יותר ממה שתחינתה לבוא לביתה הדאיגה אותו, והשילוב בין השתיים גרם לו להגיע למסקנה שמשהו באמת לא בסדר קורה; מחשבות כמו תהייה על כך שאולי אביה נרצח באחת ממשימותיו ושאימה (שכן הוא ידע שהיחסים בין השתיים רחוקים מלהיות טובים, או אפילו סבירים) החליטה לסלק אותה מהבית הבהבו בראשו, ומעבר להן הוא לא ידע מה לחשוב. כל מה שידע היה שהוא צריך לתמוך בה עכשיו, והדרך היחידה בה ידע לעשות את זה הייתה לחבק אותה, ולנסות להרגיע אותה במילותיו – שהיו ריקות מתוכן, בעיקר כי לא היה לו מושג על הסיבה לכל זה, שלא לדבר על איך לפתור את הבעיה.

מגעו גרם לה לחזור למציאות, והיא שוב הבינה שזו תהיה אחת מהפעמים האחרונות בהן תוכל לחוש בזרועותיו סביבה, לשמוע את קולו לוחש מילים מרגיעות באוזנה, הפעם האחרונה בה תוכל לראות אותו, והיא פרצה בבכי, מניחה לעצמה להתפרק לחלוטין, נותנת לו לאסוף אותה אל זרועותיו וללטף את ראשה בעוד היא מרטיבה את חולצתו בדמעותיה

הפרק הקודם		הפרק הבא