ריינה ו... אף אחד? סונגפיק

ריינה ישבה בחדרה, מכווצת. ברגע שהרגישה שהיא הולכת לבכות היא רצה בסערה אל חדרה, והסתגרה. היא לא רצתה שהרומאים יראו אותה פגיעה.

אין לך טעם לבכות,

השנים ארוכות,

איש לא זוכר,

הלוואי שהשעה האחרונה תמחק מהזיכרון של פרסי. הלוואי.

הוא אדם טוב, נכון? הוא לא יספר לכולם על זה שהוא דחה אותה בבוטות למען חברה שאולי יש לו. שהוא לא זוכר.

כבר נמחק לו הזיכרון פעם אחת. זה לא יכול לקרות שוב?

היא לא צריכה שכל הזכרון ימחק. רק השיחה שלהם.

רק המשפט.

ההצעה שלה שיהיה פרטיאטור. וחבר שלה.

אם ביקשת תשובה,

לא שומעת אף מילה,

היא הייתה צריכה לדעת לא להציע לו.

אפרודיטה אמרה לה בפירוש ששום חצוי לא יביא מרפא לליבה.

למה היא ניסתה להתכחש לגורל שלה?

לשנות אותו?

היא נשארה היא, אבל פגיעה. בוכיה. מפחדת שלא תמצא אהבה לעולם.

שתישא לבד בעול. שתיהיה גלמודה.

אחת לא אהובה, לא מוערכת.

תמיד לבד.

איך כשהוא מהסס,

את שוב בנפילה,

הרגע זה שהוא הביט בה...

אחרי שהיא אמרה את מה שהיא אמרה...

היה בעיניים שלן משהו מוזר. מין אש? שלהבת אהבה של געגוע לחברה שלו?

איך שהוא היסס... נשך את השפתיים. כבר לפני שדיבר היא הבינה שהוא הולך לדחות אותה.

היא רצתה לרוץ משם, לברוח, כדי שלא תשמע מה שהוא רוצה לומר לה.

כולם דחו אותה.

כל המוכשרים. כל מי שהיא רצתה.

היא הייתה בטוחה בעצמה. שהוא בכיס שלה. שהוא יסכים.

ואז ברגע שהוא היסס לפני שדחה אותה... כל חומות הביטחון העצמי שלה עם בנים קרסו באחת.

היא לא הייתה בטוחה שאי פעם תבטח בעצמה בקשר לבנים.

כל הבנים שנאו אותה. לא התייחסו אליה בכבוד.

תמיד אמרו לה- את נחמדה, אבל...

אבל כל כך כואב, צורם.

היא חשבה מה לא טוב בה. והיא הגיעה למסקנה שזה פשוט היא.

היא גרועה. לא אהובה.

תאהבי קצת את עצמך,

אם היא הייתה טובה במשהו, חוץ מקרבות, זה העמדת פנים. בלשים על עצמה מסכות.

כל יום היא לבשה מין מסכה מזויפת. אומץ, שמחה, אחריות, בטחון עצמי.

היא לא הייתה כלום. כלום.

כל מי שרצתה שיראה אותה בתור טובה, ראה אותה בתור גרועה. זה היה ההסבר שלה.

לא היה סיבה אחרת שידחו אותה בכזו עקביות.

היא שנאה את עצמה. היא הייתה יצור חלש ומבחיל. לכן היא עטתה על עצמה מסכות.

לא רק כדי שאחרים יעריכו אותה.

גם כדי שהיא תעריך את עצמה.

עד כמה הלכת רחוק מדי,

תגידי האם היה כדאי,

היא ניסתה ללמד את עצמה חוק חשוב בקשר לבנים- תראי שהם מעוניינים לפני שתציעי להם.

תחכי.

תחכי כדי שלא ידחו אותך. אולי אם יכירו אותך לעומק יאהבו אותך.

אבל כל פעם היא לא התאפקה.

היא חשבה שיהיה בסדר אם תגיד עכשיו. שזה לא יפגום במה שיש לה.

שזה יהיה כדאי לה.

את יודעת כבר טוב,

מה גורם לך לכאוב,

היא זכרה כאילו זה היה אתמול שגייסון דחה אותה.

ואז, ברוב טיפשותה, אחרי כמה חודשים היא חשבה שהפעם הוא יגיד כן.

וזה שוב היה לא.

גייסון אמר לא עדין, מנומס, אבל לא.

והלא הזה צרב אותה. שרף את נשמתה. היא התייסרה בגלל המילה הזאת.

היא רצתה לשמוע כן. להיות אהובה.

היא רצתה לדעת שהיא לא כלי פגום.

האתמול שרודף אותך,

לא מלטף,

ריינה שמעה נקישות על הדלת. היא מחתה את דמעותיה והסתכלה במראה.

היא לא הייתה נראת כאילו היא בכתה.

היא ניסתה לומר: "פתוח", אבל הקול שלה היה צרוד.

היא לא הצליחה לאסוף את עצמה אחרי הלא הזה. זה היה לא אחד יותר מדי.

בעצם, זה היה הלא השלישי היותר מדיי.

היא ניסתה לעטוף את עצמה במסכת האדישות, אבל לא הצליחה. בפעם הראשונה בחייה לא הצליחה להעמיד פנים, וכמעט התפרקה.

הדלת נפתחה בהיסוס. ראש השתרברב משם.

"אפשר רגע?" הוא שאל.

"כן, בטח," אמרה ריינה בקול חלש.

היא הייתה מפורקת.

היא רצתה לצקוח, לברוח. אבל היא הייתה רומאית. היא לא יכולה לנטוש את התפקיד שלה.

הוא עמד שם מולה. גבוה, יפה וחייך אליה חיוך שובב.

ריינה הרגישה שהיא עומדת לנמוס.

הוא נתן לה להרגיש שייכת.

הוא השכיח ממנה את פרסי וגייסון וכל הבנים שאי פעם רצתה.

וכל זה בשניה אחת שבחנה אותו במבטה.

"מי אתה?" היא שאלה בקול כבד.

"העתיד שלך, אולי," הוא אמר ונכנס לחדר בלי הזמנה.

תאהבי קצת את עצמך,

וכל מה שהיא הרגישה כלפי גייסון ופרסי ביחד, לא היה רבע מכמה שהרגישה כלפיו.

הוא לימד אותה לאהוב לא רק אותו בתור בן הזוג שלה, אלא גם את עצמה.

 היא למדה שהיא לא אדם גרוע אלא אהוב.

הוא אמר לה שאם היא שבר כלי, זה רק כדי להשלים אותו.

הוא גרם לה להיות מאושרת.

***********
תב"ים?

אני לא מתכוונת לקבל על זה כסף, זכויות יוצרים לעולם המדהים של החצויים וריינה(מתה עליה!!)- ריק ריידן.

גם זכויות יוצרים לזמרת של השיר. קוראים לו- עד כמה.