רצה אל הסוף

שם: רצה אל הסוף
פאנדום: פרסי ג'קסון
דירוג: PG13 כנראה
שיפ: ג'ן בנתיים
דמות ראשית: לורן
דקסלמאייר: ויתור זכויות יוצרים לריק ריירדן אין בכוונתי להרוויח כסף מכתיבת פאנפיק זה
תקציר:
מאז שלורן זכרה את עצמה היא רצה...
רצה בלי לעצור...
וגם בסוף כשנסה מהכאוס בעצמו היא רצה...
אבל איך הגיעה החצויה הצעירה למצב שבו היא נסה מהכאוס? איך כל זה התחיל? זאת רק היא וקבוצה מצומצמת של אנשים יודעים...
*-הערה בסוף
הקדמה

לורן היא חצויה כמו שכנראה הבנתם. היא לא חצויה מהסוג שאתם רגילים לראות, בני אתנה,אפולו,הרמס,הפייסטוס,אפרודיטה,ארס. לורן היא בת ניקה, אלת הניצחון. ניקה היא לא אלה שמרבה לבקר את בני האנוש אבל בפעם האחרונה שהייתה בחברת בני אנוש, לורן הייתה התוצאה.

מאז שזכרה את עצמה, לורן אהבה לרוץ וזה גם היה הכוח שקיבלה מאמא שלה מהירות על בריצה*.כפי שאפשר לצפות מבת של אלת ניצחון, לורן במשך כל חייה השתתפה בתחרויות ואם הייתה מקבלת מקום שני היא הייתה מסתגרת בחדר שלה במשך ימים, הרי מקום שני זה לא ניצחון זה מקום אחרון בתחרות זוגות. ככה התנהלו החיים שלה לימודים ותחרויות, עד שאביה נפטר כשהייתה בת 10 ומאז היא הייתה בבית יתומים. כשהייתה בת 12 שני נערים חדשים הופיעו בבית היתומים, הם היו מבוגרים יותר מלורן בשנתיים, לאחר חודש שהם בילו בבית היתומים הם לקחו את לורן למחנה מיוחד לחצויים, שנקרא כמו שבטח ניחשתם "מחנה החצויים". לאחר שנה ברחה מהמחנה, היא לא הרגישה שם בבית ואי אפשר לומר שהחברה במחנה הייתה כל כך נעימה. היו שם נערים שנחשבו גיבורים וכולם אהבו והיו כאלה כמוה שאף אחד לא הכיר ואהב. זה מה שהוביל אותה לבריחה ההתייחסות אליה במחנה וכמובן אמא שלה. לורן לא אהבה את ניקה, האלה הכירה בה אחרי חצי שנה במחנה ואי אפשר לומר שאנשים חיבבו אותה יותר כשנודע להם על העובדה שהיא בת ניקה.

מאז שברחה מהמחנה היא חיה ברחובות, אבל היא אהבה את דרך החיים הזו יותר מכל דרך חיים שבה התנסתה. אחרי שנה של חיים ברחוב לורן הקטנה, בת ה14 פגשה את האדם ששינה את חייה.

פרק 1

לורן קמה בבוקר והתמתחה,היא הסתכלה במבט מרוגז על קבוצת האנשים שעמדו סביבה כאילו היא מוצג במוזיאון והתפעלוזה לא משהו שקרה לה לעיתים קרובות, בדרך כלל אנשים פחות חוצפנים עברו ליד הספסל שלה ברחוב. לורן כיווצה את עיניה ברוגז והתאפקה שלא לצעוק כשאמרה "משהו מעניין? פשוט בפעם האחרונה שבדקתי אני הייתי בן אדם, משהו שאני די בטוחה שאתם ראיתם פעם או פעמיים בחיים שלכם". האנשים שעמדו סביבה הסתכלו אחד על השני בפרצוף מופתע, ללורן לא היה מושג מה עובר להם בראש והיא גם לא רצתה לדעת, היא רק רצתה לחזור ולחיות בלי שחבורת האנשים הזאת תפריע לה. "אתם רוצים משהו?" שאלה שוב ופניה התחילו להאדים מכעס. אחד מאנשי הקבוצה שכנראה שם לב לכעס של לורן החל לדבר "אנחנו עושים מחקר על חסרי בית ותהינו אם תרצי להשתתף". לורן רצתה עכשיו להתפוצץ מרוב כעס, הם באים מצטופפים מולה כשהיא ישנה, מופתעים כשהיא מדברת ובסוף הם רק חבורה של תלמידי קולג' שעושים עבודה "תלכו מפה בבקשה" היא אמרה ברול שקט, "מה?" שאל מישהו אחר מתוך החבורה, "תלכו מפה בבקשה" חזרה בקול רם יותר, "אני לא חושב שהבנת אותי  נכון" אמר זה שדיבר אליה לפני כן, "הבנתי טוב מאוד ואמרתי שתלכו מפה!!!" אמרה לורן והפעם בצעקה.  החבורה נבהלה וברחה מהמקום בריצה, לאחר שהם כבר לא נראו באופק, לורן נשמה עמוק וניסתה להירגע ולהתחיל את היום מחדש.

היא הרגישה נגיעה בכתף שלה והסתובבה וראתה את האישה הנחמדה מחנות הבגדים שליד הספסל שלה. האישה הזאת כל יום נותנת ללורן בגדים שהחזירו לה כי הם קרועים או משהו כזה ולורן לא מתלוננת על זה בכלל זה הדבר הכי קרוב לבגדים שהיא יכולה לקבל. לאחר שהן נכנסו לחנות הגברת לא נתנה ללורן את הבגדים ואז שיחררה אותה לדרכה כמו בדרך כלל. אלא ביקשה ממנה גם לעבוד כי כל העובדות שלה החליטו להתפטר והבטיחה שבתמורה לעבודה תיתן ללורן בגדיים נקיים וקצת כסף לאוכל. לורן הסכימה בשמחה להצעה ועבדה במרץ כל היום. בהפסקת הצהריים שנתנה הגברת ברוב נדיבותה ללורן נכנס נער בערך בגיל 17 לבוש ג'ינס וחולצה שחורה כשעל עיניו זוג משקפי שמש שחורות גם הן. הנער נראה מרתיע במבט ראשון ושני ושלישי ו.. טוב אני מניחה שהבנתם. שערו של הנער היה שחור אבל זה לא היה שחור רגיל, משהו בשחור הזה היה מלחיץ. הנער ניגש אליה ולורן לא הייה מרוצה מכך במיוחד אבל היא לא הראתה לנער את זה והזדקפה בביטחון כשעמד קרוב אליה. "לורן ספיר?" שאל הנער. "כן?" שאלה לורן בחשש. "יש לי הצעה שאני חושש שלא תוכלי לסרב לה" וברגע הזה הנער הוריד את משפי השמש, ברגע הזה כל האושר האפילו קטן שהיה ללורן בחייה נגזל ממנה.

יצא לי דיי קצר אבל אני מקווה שזה יצא נחמד..
מקווה שתאהבו...