קדימה

כמה הודעות לפני שתתחיל/י לקרוא:

כל הזכויות שמורות לריק ריידן וכ'ו וכ'ו.....

כתבתי את הפיקצר הזה לדחף לפיקצר (המבין יבין.....)

לוק

זה היה אחרי שברחתי מהבית.

אמא שלי שיגעה אותי, אני לא יכול לסבול את זה יותר.

עכשיו אני מסתובב לבד ברחובות, מנסה לשרוד ולא להירג, הלוואי שהיה לי לפחות שוטף אחד, שישמור לי על הגב ונעשה תורנויות מי ישמור בלילה כדי שהשני יוכל לישון קצת. הפעם האחרונה שישנתי נורמאלי, לילה שלם, היתה לפני יותר משבועיים, אני מיחל למיטה נוחה, לישון בה ולא לקום, רק לישון.

אבל לא, אני חייב להישאר ער, להמשיך לרוץ לקוות שבסופו של דבר, אני אגיע למנוחה, למקום בטוח. 

תאליה

עבר כבר שבוע מאז שברחתי מהבית, מהשקרים והבגידות של אמא שלי.

איך היא יכלה לאבד אותו כך, להיות כל כך לא אחראית, את הבן שלה, אח של הבת שלה, אח שלי. הדבר החשוב לי ביותר בעולם, והיא פשוט עזבה אותו, שכחה ממנו.

ואני, למרות כל השנים, אני נשארתיעם חור בלב שמלא בתחושת בגידה.

ברחתי, ואני לא אחזור יותר לעולם, גם אם אין לי לאת ללכת, אני אמצע מקום שבו יעריכו ויבינו אותי.

בינתיים צריך להמשיך ללכת, לא להסתכל לאחור, להמשיך לצעוד, לצעוד קדימה.

לוק

הוא התעורר לאור בהיר, למרבה הפלא, למרבה הפלא נשאר באותו המקום שבו הלך לישון כמה שעות קודם, בסמטה חשוכה שמוסתרת מהרחוב. אם הוא היה בורח מהמשטרה זה היהי המקום המושלם להתחבא בו, אבל הוא לא בורח מהמשטרה, הוא בורח ממשהו מפחיד מהרבה, מהרבה דברים מפחידים בהרבה שיכולים למצוא אותו כל עוד הם מריחים אותו. את זה הוא גילה בקרב הרשון שלו נגד מפלצת, לפני שהצליח להרוג אותה בקושי רב, היא פלטה משהו על זה שיש לו ריח ובגלל זה המפלצת מצאה אותו.

הוא קם, התארגן ואסף את הדברים שלו, כלומר- לא הרבה: הוא הכניס את השק"ש אל תוך התרמיל שאת שתיהם הוא לקח מהבית, כמה פרות מעוכים, מימיה וחרב בצבע נחושת שקיבל כשלל מלחמה בקרב הראשון שלו.

הוא ימא מהסימטה עם תרמיל על הגב, עכשיו הוא יכול לבחון את הרחוב, אתמול היה חשוך והוא היה ארי קרב, אז הדבר היחיד שעיניין אותו זה למצוא מקום בטוח ולנוח כמה שיוכל, בתקווה שלא ימצאו אותו.

עכשיו הוא שם לב שיש חנות מכולת בקצה הרחוב, הוא חיטט התרמיל ומצא כמה דולרים שנשארו לו, הוא קנה קצת אוכל ומילא את המימיה שלו במים מהברז שהיה שם. כשהוא שילם למוכרת הוא פתאום שמע צעקה הוא לקח את הדברים שלו ורץ החוצה, הוא הסתכל למקור הצעקה וראה ילדה בערך בגיל שלו, עם שיער שחור נלחמת בענק בגובה 3 מטרים. הוא הבין שזאת לא סתם ילדה, הוא רץ לעזרתה וכשהיתקרב ראה שמצבה בכי רע, היא נראתה מותשת והענק נראה בשיא כוחותיו.

לוק התגנב מאחוריו ותקע לו את החרב בגב, שניה לפני שהמפלץ התפורר לאבק לוק שם לב שיש לו רק עין אחת.

"מה זה היה?" הוא שאל אבל לא קיבל תשובה, הוא הסתכל לכיוון הילדה וראה שהיא חצי מעולפת ובקושי רב נשארת בהכרה, הוא עזר לה להיתישב והביא לה קצת מים. בזמן שהיא התאוששה לוק שם לב שהיא נראת יותר קטנה ממנו, אולי בשנה שנתיים. כשהיא חזרה לעצמה הוא שאל אותה עוד פעם "מה זה היה?" היא הסתכלה ואחרי כמה שניות ענתה "קיקלופ, הוא רודף אחרי כבר כמה ימים, תודה שעזרת לי"

היתה שתיקה עוד כמה דקות שבהם בם בחנו אחד את השני ואז הוא אמר "דרך אגב, אני לוק קאסטלן, בן הרמס" " תאליה גריס, בת זאוס"

אנב'ת

עכבישים, הדבר בנוראי ביותר בעולם, בגלל זה הייתי צריכה לברוח מהבית וגם בגלל האמא החורגת שלי.

אני פחדת, בלילות חשוך וקר ובימים עכבישם ומפלצות תוקפים אותי, אני מצליחה לשרוד רק בזכות החכמה והגודל שלי.

מה שלשאר לי זה להמשיך, אני יודעת שבמקום כלשהו יש לילדים כמוני אזור בטוח ממפלצות, אזור שהם יכולים לחיות שם.

אני מבטיחה, אני נשבעת שאני אמצע את המקום הזה, ואני אמשיך ואמשיך לחפש עד שאמצע אותו, את המקום שבו אהיה בטוחה.

תאליה

דבר אחד היה לה בראש עכשיו: לרוץ, הרחק הרחק מהמפלצות, היא לוק אנב'ת' וגרובר לא עשו את המסע הזה לחינם, הם כמעט הגיעו למקום מבטחים, מחנה החצויים- המקום היחיד בעולם שבו חצויים כמוהה יכולים לחיות בשלווה, בלי מפלצות שתוקפות  אותם יום ולילה.

אחרי המסע המייגע הזה, הם היו רק קילומטר והם מגיעים, אבל המפלצות רבות מדי, חיבים להקריב משהו כדי שיהיה להם סיכוי להגיע למחנה, צריך להקריב מישהו. 

אין בררה, היא חייבת לעשות את זה "רוצו" היא צעקה אל אנב'ת לוק וגרובר " אני אעקב אותם" "לאאא" היא שמעה את הקול של אנב'ת משמאלה"את לא תצליחי!" היא כמעט פרצה בבכי, למרות שהיא רצה "אני אהיה בסדר, תמשיכו" היא צעקה למרות שידעה שזה שקר.

היא נעצרה מול עדר המפלצות ושלחה בהם ברק שהצליח לחסל כמה מהם אבל התיש אותה. היא הוציאה את המגן שלה, למרות שידעה שהוא לא יגן עליה עד הסוף. היא החזיקה את החרב שלה ושיספה כל חיה שהתקרבה אליה. אך לבסוף היא לא יכלה יותר, בשארית כוחותיה היא זימנה ברק, היא הצליחה לראות את שאר המפלצות שנשארו מתפוררות לאבק. אבל גם היא בגלל הפציעות והאנרגיה שנלקחה ממנה מזימון הברקים לא שרדה . היא ראתה את השמים ונפלה אל חושך אין סופי עם מחשבה אחת אחרונה 'אני מתה'.

אנב'ת

"לאאאאאא" היא לא יכלה עוד לשאת בכאב, עכשיו כשתאליה איננה, רק היא ולוק נשארו, זה היה כמו חור בלב שלא יסתם לעולם.

רק לוק, הוא המשפחה היחידה שנשארה לה, גם אם לא בקשר דם. היא לא תוכל לשאת בכאב הזה עוד פעם, אם היא תאבד את לוק.

אבל לפחות עכשיו הם בטוחים, אין יותר מפלצות, מעכשיו הכל יהיה טוב יותר.

כמה שהיא מתגעגת לתאליה, כבר עכשיו, אבל תאליה לא תחזור, היא לא תשמור על אנב'ת עוד, ואנב'ת לעולם לא תהיה עוד מאושרת....

כמה שהיא טעתה.