מי אמר לך שאת מוזרה.

המ. היי (:

שם הפאנפיק: מי אמר לך שאת מוזרה. בעיקרון זה אמור להיות 'קח אותי', אבל זה לא מתאים בגרוש.
שם הכותב: מעיין.
פאנדום: הארי פוטר.
שיפ: ג'ן.
דירוג: PG.
ויתור זכויות: רולינג, היהודים.

מי אמר לך שאת מוזרה.

לונה מחזיקה את בנה הקטן, יושבת על כיסא נדנדה ומזמזמת שיר שקט. היא מלטפת ברוך את לחיו ומסיתה קצוות שיער סוררת שנפלה על עינו. היא יושבת בחצר ביתה הקטן, שהיה בנוי על ראש הר עם נוף יפיפה, כזה שרואים רק בתמונות. עצים פראיים הקיפו אותה מכל עבר, פרחים אדומים וצהובים השתלבו יחד ויצרו מראה מנוגד, מעורר התפעלות.
לונה ובעלה אהבו את זה, הם לא נרתעו מהנוף, מהחיות, ממזג האוויר; להפך, הם חשבו שזה מקום מושלם לחיות בו חיים מאושרים. מכריה של לונה לא הופתעו כשזו הודיעה להם שהיא עוברת לגור פה- המקום כולו שידר 'לוניות' מדהימה.

מי אמר לך שאת מוזרה
ומי אמר שזה אסור
ומי זרק לך איזו הערה
תגידי זה סגור

"הלו." לונה ענדה את שרשרת פקקי הבירצפת המפורסמת שלה, והחזיקה עותק של עיתון הפקפקן בידה. "אתה מעוניין בעיתון הפקפקן?"
הילד נראה חסר אונים ורק בהה בלונה בפה פעור.
"אמ, אתה איתי?" חייכה אליו חיוך מרגיע. "אולי יש לך יתושטושים."
"יש לי – מה?" הילד נראה פחות ופחות בטוח בשפיותה של לונה.
"זה מין יתושים כאלו-" התחילה להסביר בנחת.
"אוקי, אוקי. מה שתגידי." מלמל והתרחק לכורסא הרחוקה ביותר בחדר, מסתובב אחורה כל כמה שניות כדי לוודא שלונה לא עוקבת אחריו.
"וואו, מאיפה השרשרת המדהימה הזאת?" ילדה מתולתלת ניגשה אל לונה בהמשך הערב בציניות שלונה לא מכירה.
"הו, את אוהבת? אני יכולה להכין גם לך."
לא, אל תטרחי. אני פשוט אשלוף מהפח משהו," חייכה הילדה והמשיכה.
לונה השפילה את עיניה ועלתה למגורי הבנות.
לונה לא מבינה ציניות, אבל היא כנראה מבינה רוע.

מי אמר לך שאת מוכרחה
ומי לחץ אותך לקיר
בתוך כל מישהו את יכולה
לשמוע איזה שיר.

"לאבגוד!" פרופסור מקוגנגל הביטה על לונה בזעם.
"כן, פרופסור?"
"תתרכזי במשחק, בשם נמשיו של מרלין!"
"אני מתרכזת, פרופסור. אגב, לא ידוע אם למרלין היו נמשים. האגדה מספרת שפניו היו חלקות ללא רבב."
פרופסור מקוגנגל החזיקה את ראשה בין ידיה.
"אתם שמים לב לשמיים המעוננים? אם תוכלו להביט היטב, תראו את הצורות המקסימות שהעננים יוצרים. אני, למשל, רואה מכ-"
"קליעה לגריפינדור!" פרופסור מקוגנגל חטפה את הרמקול מלונה בזעם.
הקהל צווח וצחק.
"אני- אני מצטערת, פרופסור." לונה נשכה את שפתה, לקחה את הרמקול, וניסתה להישאר מרוכזת.

אז מי אמר לך שאין שום ברירה
ומי מחליש ת'גל בחוף
ולפעמים זו רק סירה קטנה
שמסתירה ת'נוף.

"לונה, בואי כבר!"
"אני מנסה." לונה ירדה במדרגות הלולייניות הכי מהר שיכלה; לצערה, היא לא הייתה מהירה במיוחד.
היא, ג'יני ונוויל החליטו בארוחת הבוקר שמזמן לא עיטר את קירות הוגוורטס גרפיטי. השעה הייתה שלוש בלילה, והרעשים היחידים שאפשר היה לשמוע היו פיצוצים שקטים שהגיעו מחדר סמוך. לונה שיערה שזה תוצאה של עוד אחד מהשיעורים של האחים קארו שיצאו משליטה.
"שלב אלף עבר בהצלחה," התנשמה ג'יני כשהגיעו לקיר בקומה השלישית.
הם הטילו לחש גרפיטי על השרביטים שלהם; נוויל כתב באותיות גדולות 'צבא דמבלדור', לונה עברה על המילים, וג'יני עמדה על המשמר.
"סיימנו," לחשה לונה אחרי שחיזקה בתשומת לב את האות האחרונה.
רעש של דלת נפתחת נשמע בסמוך אליהם. הם החליפו מבטים מפוחדים.
"רוצו!" אמרה ג'יני.
לונה החלה לרוץ במהירות אחרי נוויל וג'יני, מנסה ללא הצלחה לא להיות האחרונה.
"אוה, לעזאזל," היא שמעה את ג'יני לוחשת. נוויל נעצר בפתאומיות ולונה נתקעה בו מאחור.
אלקטו קארו עמדה בפנים משועשעות מולם, מעבירה את שרביטה מיד ליד באיום. "מי ביקש עונש ולא קיבל?"

מי אמר לך שאת יכולה
לתת הכל מבלי לחשוב
בזיכרון ישן על התחלה
חבוי לו גם הסוף.

בני אדם חיים את חייהם במין שגרה משעממת. יום בא ויום הולך. כל יום דומה ליום הקודם לו, כל יום דומה ליום שאחריו. הימים מצטברים והופכים לשבועות, שהופכים לחודשים, שהופכים לשנים. לפעמים אתה למטה, ולפעמים אתה למעלה; לפעמים את שולט, ולפעמים אתה נשלט. אין לך איך להילחם נגד זה, כי כאלו הם החיים.
בעלה של לונה, רולף, מגיע הביתה ממסע ארוך לחיפוש שנורקק פחוס-קרן. לונה משכיבה את בנה הקטן במיטתו, וניגשת להכין תה לרולף.
"מצאת אותו?" היא שואלת.
"הו, לא. אבל אני יכול להישבע שראיתי עקבות ליד האוהל שלי במדבר הוטם."
"מצוין," היא אומרת בסיפוק. "תה?"

-

מוזמנים להגיב (: