עתיד אדום בהיר

שם: עתיד אדום בהיר
כותבת: מעיין ואני
פאנדום:דמדומים
דירוג: G.
שיפ: רנה\צ'רלי
ויתור זכויות:סטפני מאייר

"רק תן לי ללכת, צ'רלי, זה הכול." אמרתי בשקט, יודעת שאלו המילים שינתקו את ידיו מהזרוע שלי. פתחתי את הדלת בתנופה וצעקתי, "זה לא הצליח, אוקיי? אני באמת שונאת את פורקס."
התינוקת שהחזקתי בידי התחילה לבכות בפאניקה, הנחתי את תיקי על האדמה הבוצית ששנאתי כל כך, משתדלת לא להחליק בזמן שניסיתי להרגיע את התינוקת הצווחת. נכשלתי גם בכך, כמו כל הדברים שעשיתי בחיי האומללים.
נכנסתי למכונית והפעלתי את הרדיו על הווליום החזק ביותר. בלה הגבירה את בכייה. "לעזאזל," מלמלתי והנמכתי את הקול. היא נרגעה. השתדלתי לא לחשוב על המקום שאני עוזבת, אלא רק על המקום שאליו אני הולכת. "שמש," מלמלתי בשפתיים קפוצות, משתדלת להתעלם מהעצים הירוקים שחלפו בקצב מסחרר מבעד לחלון הרכב. הבנתי שאני בוכה רק כשהדמעות המלוחות הרטיבו את שפתיי.

"רנה, את לא יודעת איזה טעות את עושה." אמרה אימי בקול קודר, "את כל כך צעירה והכרתם רק לפני כמה חודשים-"
"-אמא," קטעתי אותה בחוצפה, דבר שהיה מפריע לה אילו לא ניהלה איתי את השיחה הזאת, שהייתה רצינית, ללא ספק. "אנחנו מתחתנים, וזה סגור. אני אוהבת אותו והוא אותי. אנחנו ננהל חיי נישואים מצליחים, את עוד תראי." אמרתי בקול בטוח וזועף במקצת. "אם את לא רוצה אל תבואי." אמרתי במהירות וניתקתי את הטלפון, מתנשמת בכבדות.
"הכל בסדר?" הוא שאל, מתקרב ומחבק אותי מאחורה. "איך אמא שלך הגיבה?"
"היא תהיה בסדר," אמרתי בביטחון שמעולם לא היה לי.
"אני שמח אם את שמחה."
"אני שמחה."
"גם אני."

בגיל שבע-עשרה הכל נראה ורוד.
כך גם חשבתי אני, כשנעמדתי לצידו של צ'רלי והבטחתי לו שלעולם לא אעזוב אותו. הייתי מאוהבת, והרגשתי שהתמזל מזלי למצוא את האביר על הסוס הלבן בגיל צעיר כל-כך. הסתכלתי על חברותיי במבט מחושב, מעודדת אותן ואומרת במידת-מה של התנשאות, "זה בסדר, כולן ימצאו אותו בסוף. גם אתן."
הו, כמה שטעיתי. לא אביר ולא סוס.
ליתר דיוק - גשם, עננים, צעקות, בכי, ותינוקת אחת,שנולדה בטעות, למציאות העגומה ביותר שיכלה לתאר לעצמה.
פלטתי יפחת בכי שקטה. הדמעות טשטשו את עיניי והדרך שמולי נראתה כמו ערבוב אקראי של צבעים.
בלה פרצה בבכי. אני מניחה שהיא רצתה לאכול או לשתות, אבל באותו הרגע העדפתי לחשוב שהיא בוכה איתי. בוכה איתי ביחד; אמא ובת, אישה ותינוקת, קרובות בדם. בוכה איתי על אותו גורל אכזר, על אותו עתיד לא ידוע, על אותם החיים שלהם נולדה. נתתי לעצמי מכה על היד והיא התכווצה בכאב, הבטחתי לעצמי שלא אחזור אל העבר.
לחצתי על הגז, והתפללתי ששנינו - האביר על הסוס ואני - נמצא את המזל שלנו מתישהו. זה קורה לכולם, זה אמור לקרות גם לנו.
עכשיו אני מתחילה את חיי מחדש, ואני יודעת שזה לא הולך להיות קל.
אני כבר לא מחפשת עתיד ורוד, אבל מקווה שהעתיד שלי יהיה אדום בהיר.

זה פיקצר שאני ומעיין כתבנו ואנחנו מאוד מרוצות וגאות בעצמנוD: