תלמיד חדש שאינו קוסם

לא עדכנתי הרבה זמן, אבל הנה סוף-סוף הפרק:

התלמידים הפסיקו לצחוק. מצנפת המיון אף-פעם לא טעתה.

"בוא למשרד שלי." אמרה מקגונגל לפרסי. פרסי הלך אחריה. אף פעם לא קרה שילד בן יותר מאחת-עשרה התקבל לבית הספר. אף-פעם, חוץ מפעם אחת.

וולדמורט.

כשוולדמורט התמיין לסלית'רין הוא היה בן שתים-עשרה, אבל את זה הוא לא סיפר לאף אחד.

"מאיפה אתה?" שאלה מקגונגל.

"אני מלונג איילנד." אמר פרסי. "אולי תוכלי להגיד לי בבקשה מה זה המקום הזה?" שאל.

"הוגוורטס, כמובן." אמרה מקגונגל.

"ומה זה הוגוורטס? עוד מחנה חצויים? ובכלל איפה אני?" 

"איך אתה לא יודע איפה אתה? אתה הגעת לפה. אתה בבריטניה. לא ידעת?"

"איפה בבריטניה? אני הלכתי להליכה קצרה מחוץ למחנה, מצאתי איזה מערה, נכנסתי לתוכה, ופתאום מצאתי את עצמי פה. איך הגעתי כל-כך מהר לבריטניה?" אמר פרסי.

"על איזה מחנה בדיוק אתה מדבר?" שאלה מקגונגל, כשנכנסה למשרדה.

"מחנה החצויים. הוא בלונג איילנד, שבארצות-הברית. ו... רק שאלה. את בת אתנה במקרה? פשוט את די דומה לאנבת'... לא אכפת. אל תעני." אמר פרסי במבוכה.

"אני לא בת אתנה! קראת יותר מדי אגדות על אלים. לאמא שלי בכלל קראו... לא משנה, מה זה עניינך בכלל?" היא לא חיכתה לתשובה.

מקגונגל חבשה את מצנפת המיון על ראשה בפעם השניה בחייה. 

"את מוכנה להגיד לי מה זאת השטות הזאת? שילד בן... יותר מאחת-עשרה מתמיין לאיזה בית מומצא?" שאלה הפרופסור את מצנפת המיון במחשבותיה.

"אם הוא חבש אותה, זאת אומרת שאני צריכה למיין אותו לבית כלשהו. וזה הבית אליו הוא שייך." אמרה מצנפת המיון. 

מקגונגל התעצבנה, וזרקה את המצנפת על המדף.

לפרסי כבר היתה תוכנית. הוא יגנוב את מצנפת המיון, יחזור למחנה החצויים, וככה כל מי שיחבוש אותה יוכל לדעת מי ההורה האלוהי שלו.

תגובות?

הפרק הקודם