חופשת הקיץ וכל מיני סיוטים אחרים

הדראדסלים מעולם לא היו משפחה מהסוג התומך. פטוניה לעולם לא הייתה האמא שרצה לילד שנפל על הברך ודימם. ורנון מעולם לא העיף מבט שני כשהילד חזר ספוג חבורות וסימנים צבעוניים עד שד עצמותיו. כלומר, תלוי איזה ילד. הארי כבר התרגל כל כך ללהיות שני בכל דבר שכשהפך למפורסם הוא הופתע, והסומק עיטר את פניו כל פעם כששמע ברחוב את צמד המילים "הארי פוטר", שתמיד לא עלו על לחישה חירשית, או מבט חפוז וקצרצר לעברו כדי לא למשוך את מבטו, או מירפוק של הנוכחים אחד את השני עם הבעה ברורה- תסתכלו עליו. 

לדרדסלים לא היה אכפת ממנו, הם היו אדישים לקיומו. הוא נכנס לבית ויצא כשרצה, פתח את דלת המקרר וסגר אותה בסתמיות, בהה בקירות החלקים מדי, במטבח הנקי מדי. התחבא וצץ כרצונו, תמיד לאחר מהדורת החדשות ולפני שובו של דאדלי- כששמע את צעדיו מהדהדים מקצה הרחוב הארי ידע שזה סימן להיכנס, או מוקדם יותר- כששמע את קול צחוקו הגס שהתגלגל גם ממרחק רחובות משם. לפעמים הוא היה חושב שהוא גם מצליח להריח אותו: ספוג בעשן ועם ריח חריף של בקבוק המשקה התורן שהצליח לקנות עם עזרת מבוגרים. לכן כשהארי גנח בלילות מילמולי שטויות מתוך הסיוטים שפקדו אותו- שהיו מצאותיים מדי לטעמו- כל שקיבל היה נזיפה על הטרחה שהוא עושה לורנון לקום מהמיטה ולפרטל ברחוב- לראות שאיש לא מקשיב לחירחורים המוזרים שבוקעים מביתו אחרי חצות הלילה, למרות שהארי היה משוכנע למדי שאף אחד מהשכנים מעולם לא שם לב למילים שפלט: "סדריק", "וולדרמוט", ו"אל תקלל אותו". ואם כן, בטח לא בהקשר הנכון. לכל היותר השכן היה חושב שהארי לוקה במחלה קשה והוגה מילים בשפה שמוכרת רק לו.

לפעמים החלומות שלו היו מלאים באנשים עם הברדסים שנראו רק במעומעם מתחת לאור הקלוש של חרמש הירח שמישהו טרח לתקוע במרכז השמים השחורים. לפעמים החלומות היו נגמרים באור ירוק ובוהק ובכאב במצח, ולפעמים נגמרו בצרחה מקפיאת אימים או במבט ארוך בפניו המעוותות של וולדרמוט שאיכשהו תמיד היו בפרופורציה הלא נכונה.

ככל שעבר הזמן דמיונו של הארי הוסיף לחלומות עוד נפח: דמויות סהרסורונים מרחפות, מסדרון ארוך עם דלת בסוף שהוא אף פעם לא מגיע עד אליה, מדרון מלא בגולגלות ישנות שמתפצחות תחת רגליו של הארי, צ'ו מתה, הרמיוני מתה, רון מת, סריוס מת... הצרחות והמילמולים הפכו לתדירים יותר ומובנים יותר. בהתחלה הדרדסאלים ניסו להבליג, אבל לאט לאט תמה הסבלנות המפתיעה שבה הצטיידו. עד שיום אחד חזר ורנון מהעבודה עם פרצוף מלא חשיבות וגאווה יותר מהרגיל. החיוך שלו היה מרוצה מדי- הוא הטיח את התיק שלו על הדלפק ליד הצלחת של הארי, והתיישב על הכיסא שלידו בעוד החיוך הלבבי ביותר שלו- חשיפת השיניים הצהובות שלו- מרוח על הפנים שלו. "פטוניה," הוא קרא בקול מצלצל. היא ירדה במדרגות עם נעלי עקב דקיקות ברעש תוק-תוק תוק-תוק.

"כן, יקירי," היא ישבה מול ורנון והארי, ושילבה את ידיה בצורה שחשבה לחיננית. "האם כבר סיפרת להארי את הבשורות הטובות?" שאלה והטטה את ראשה כשבהתה בהארי- כאילו הוא חידה קשה שהיא מנסה לפתור.

הארי התחיל להחוויר. הוא היה די בטוח שההגדרה שלו לחדשות טובות לא תואמת את של הדרדסלים, והיה לו מספיק זמן לאמת את החשש הזה- שקט השתרר למשך דקות ארוכות ומתוחות.

"ובכן," פתח לבסוף ורנון בקול נפוח הערכה עצמית, "אנחנו שמחים לבשר לך שהמוסד על שם מעכגלד הסכים לקבל אותך לשורותיו!" פטוניה פלטה קול לא מזוהה ופניה זרחו.

"אה." אמר בקול סתמי. הוא גירד את שאריות הלזניה שנדבקו לצלחת עם המזלג. "מעניין."

"האם אלה לא חדשות נהדרות?" דחקה בו פטוניה.

הארי העלה על פניו את החיוך הכי אומלל שלו. "מה זה המוסד על שם מע- איך שלא קוראים לו?"

"מעכגלד," השלים ורנון ברוגז קל. פטוניה נעצה בו מבט והוא נשך את שפתיו ואז חייך חיוך אווילי. "ובכן, זה מוסד לנערים כמוך עם מיטב האנשים שיעזרו לפתור את... הכל."

הארי נעמד על רגליו בפתאמיות. "יש לי בית ספר. הגוורטס. של קוסמים." -הוא התעלם מה"ששש" הקולני של פטוניה- "ואני לא מתכוון ללכת לדבר הזה," ירק בבוז.

"דבר אל דודך בכבוד," אמרה פטוניה בשקט. "ושב."

הארי נאנח בחוסר רצון אבל התיישב.

"זה לתקופת החופש הגדול לכמה שבועות. הם יעזרו לך להתמודד עם ה-חלומות האלה- שלך."

"כלומר, זה מוסד למשוגעים," חזר הארי בקול קר.

זוויות פיו של ורנון רטטו. "אפשר לומר..."

פטוניה פלטה כיחכוח קל. "זה אמור לעזור," הדגישה. "אתה צריך להיות שם בעוד כמה שעות."

"אני לא הולך לדבר הזה!"

"אל תיהיה מגוחך, אין לך באמת ברירה. לך עכשיו לארוז את החפצים ומייד נצא."

"ותזדרז," הוסיפה פטוניה בקול שנשמע לה אימהי.

הארי עלה במעלה המדרגות בעודו גורר רגלים ומגדף את דודיו בקללות השונות שעלו במוחו. אבל כמה דקות אחרי זה ירד עם המזוודה ארוזה והשתדל שלא ליצור קשר עין עם דודיו.

		הפרק הבא