The queen of the night

כשהגיע תורי לשמור, הלילה היה בעיצומו והחשיכה הייתה מוחלטת, מבלי דמדומי שקיעה או ערפל בוקר. חשוך מידי. פעם הלילות לא היו אפלים כל כך. היו פנסים לצד הכביש, והיה ניתן לראות את האורות מהעיר הסמוכה. הכל גם דומם מידי. פעם היה אפשר לשמוע את נהמת המנוע של המכוניות ואת הזמזום חסר-המנוח של החיים. למען האמת "פעם" היה רק לפני חודשים ספורים, אבל זה נדמה כאילו זה היה מזמן. קשה לי אפילו לדמיין שלפני כמה חודשים היו שבעה מליארד איש על כדור הארץ. עכשיו אני מרגישה שיש רק אותי, את הלמות הדם שגועש לי באוזניים ואת השמיים הריקים שנפרשים עד האופק. משום מה זה אחד הדברים העצובים ביותר שאני יכולה לתאר.

אני נשענת על הרובה שלי, ומעיפה מבט למעלה.  אני רואה את קבוצות הכוכבים שאבא לימד אותי לזהות. הדובה הגדולה, הדובה הקטנה, אוריון, העקרב, השור וקסיופאה, מלכת הלילה. אני זוכרת שבגיל שתיים-עשרה אבא קנה לי טלסקופ והראה לי את קסיופאה, שעל שמה נקראתי. "היא נראית כמו W" אמרתי אז. עתה אני מסוגלת לראות אותה בקלות, קבועה לכס המלכות שלה, עדיין יפה ויהירה, אך מיוסרת כי היא יודעת שהיא הביאה את זה על עצמה. בניגוד אליה, אני לא הבאתי את זה על עצמי. אבל זה בכל זאת כואב.

'כולם מתו!' אני רוצה לצרוח על הכוכבים, אולם אפילו אם אצעק אני בטוחה למדי שזה לא יזיז להם. דברים רבים יקומו ויפלו, אבל אוריון לא יפסיק לחלוף על פני השמיים וקסיופאה עדיין תהיה כבולה לכיסאה. למען האמת די מתחשק לי ללכת לחפש משהו שכן יזיז לו אם אני אצרח עליו, אבל זה מסוכן מידי. עכשיו הכל מסוכן.  במקום זה אני יושבת על אבן, מחבקת את הרובה שלי, נושכת את שפתיי עד זוב דם, ונותנת לדמעות לזלוג. הרבה זמן לא בכיתי בכי כזה, מהסוג שאתה גומר אותו בגרון ניחר ובראש כואב, ויש בזה משהו מרגיע. נמאס לי להיות חזקה.  גם לי מותר להתפרק, וכעת אני מוציאה הכל, את כל האבל, הזעם והטינה, ונשארת בראש ולב קצת יותר צלולים.

אני רוצה שוב להיות קצת בת שתיים עשרה. מה לא הייתי נותנת בשביל עוד יום מאושר אחד עם המשפחה שלי, לחבק שוב את אמא שלי, לשמוע את אבא שלי קורא לי "קס-יו-פי-אה" במבטא איטלקי מגוחך, לסמס שוב לליז, להקריא שוב סיפור לסאמי... אבל המסגרת הזו כבר לא קיימת,  אמא, אבא וליז לא ישובו עוד לעולם, ואני לא יודעת כמה זמן עוד נשאר לסאמי ולי. אני מתאבלת על כולם, אבל בייחוד על עצמי, כי גם קאסי ההיא, זו שדאגה רק בגלל השיער או הנמשים, מתה ואני לא ממש בטוחה מי נשארה במקומה, נערה אחרת עם אותן פנים.

אבל אסור לי לחשוב כך. אם אני מסתכלת במראה ולא מכירה את מי שמשיבה לי מבט, זה סימן שהם כבר ניצחו. ואסור להם לנצח. אז אני עושה את הדבר הכי טבעי, הכי ספונטני, הכי אנושי, שאני מסוגלת לעשות.  אני פשוט צוחקת.  רק מביטה לכוכבים וצוחקת, מפחדת מהרגע שבו אאלץ להפסיק.