הקבר השחור

בס"ד

לפטוניה אוואנס היו סיבות רבות לקנא באחותה לילי. לילי הייתה יפה יותר, חיננית יותר, כריזמטית יותר וגם בעלת כוחות קסם. אבל פטוניה אהבה את לילי. אם היא לא הייתה אוהבת אותה היא הייתה זורקת את הארי מהבית באותו בוקר בשנות השמונים בו היא קמה וראתה את הארי מונח בערימת שמיכות בצירוף מכתב מדמבלדור בפתח ביתה. כך שגם אם רצתה בכך וגם אם לא, פטוניה הייתה חלק בלתי נפרד מעולם הקוסמים.

לא, הקנאה של פטוניה בלילי נבעה ממשהו אחר. משהו שפטוניה בעצמה התקשתה להאמין שהוא אמיתי. לילה אחד היא התעוררה במיטתה והביטה בוורנון הישן לצידה. "האם היה יכול להיות אחרת?" היא חשבה ונרדמה בשנית.

כעשרה חודשים עברו מאז שהארי פוטר, הבן של לילי אחותה, המליץ להם לעזוב את דרך פריווט מתוך חשש שאם ישארו לגור שם יגיע אותו אדון נאלח שלקח את חייה של לילי ויענה את פטוניה ומשפחתה בנוגע להארי פוטר. הארי לא רצה שזה יקרה למשפחה שפרנסה אותו 16 שנים ולכן משפחת דארסלי קיבלה את המלצתו ונסעה יחד עם קוסם משונה במקצת ומכשפה שדווקא הייתה פחות קוקואית משאר המכשפות שהכירה פטוניה. הקוסמים האלה הביאו אותם לביתם החדש, בית גדול ומרווח בעיר לידס. פטוניה אמנם לא ידעה זאת, אבל מלבד שני הקוסמים האלה שתפקידם היה לדאוג למגורים ראויים למשפחת דארסלי (ואלו כן היו מגורים ראויים, לומר לזכותם של שני הקוסמים), הייתה עוד אישה אחת שידעה איפה הדארסלים גרים. פטוניה גילתה זאת באותו יום שקרה לאחר כעשרה חודשים בו דפיקה עדינה נשמעה על דלת ביתם. פטוניה ניגשה לפתוח את הדלת ובמפתן הבית עמדה הגברת פיג.

"ה-הגברת פיג! שלום!" פטוניה אמרה לה, ואף הוסיפה לעצמה במחשבה: "איזה חוסר נימוס! לבוא כך ללא הודעה מוקדמת! חשבתי שסיימנו עם השכנים המוזרים חובבי החתולים כשעברנו ללידס!"

"שלום, גברת דארסלי," פיג אמרה בחיוך, "יש לי בשבילך מידע עדכני מהוגוורטס."

פטוניה נדרכה. "הוגוורטס? מה את יודעת על הוגוורטס? איך את בכלל יודעת על העולם ה... משונה מאוד הזה?"

פטוניה הזמינה אותה להיכנס והשניים ישבו בפינת האוכל.

"בעלך נמצא?" פיג שאלה.

"הוא עובד, ודאדלי בבית הספר, רק אני כאן. איך את יודעת על הוגוורטס?"

פיג סיפרה לפטוניה הכל. היא סיפרה לה שהיא סקיבית, היא סיפרה לה שדמבלדור אמר לה לגור בשכנות לדארסלים כדי לפקוח עין על הארי כשהיה ילד והיא סיפרה לה בקצרה על מלחמת הקוסמים השנייה והקרב על הוגוורטס.

"רק רציתי לומר לך," פיג סיימה, "שהאחיין שלך בסדר, והאיש שהרג את אחותך מת. בוודאות."

לפטוניה זה לא הספיק. "היו עוד הרוגים שם בקרב?"

"היו אבידות רבות לשני הצדדים," פיג ענתה.

באיזה צד הוא היה? אם לילי כל כך אהבה אותו, וגם פטוניה, הוא כנראה היה בצד שלהם. האם הוא מת גם?

"תני לי שמות, פיג!" התרגשה פטוניה.

"אני... אני לא זוכרת את כולם..." פיג גמגמה, "אבל אני יכולה לתת לך את הרשימה שפורסמה בעיתון. חכי רגע קט."

מינרווה מקגונגל ופיליוס פליטיק ישבו בחדר המורים של הוגוורטס, מוקפים בגליונות קלף, עטים ולשלשת ינשופים.

"איפה קברו את רמוס ונימפדורה?" שאל פליטיק כשעיין בפיסת לף.

"הלוויה שלהם הייתה על אחריותך, פליטיק," רגזה מקגונגל. סידורי לוויות היו עניין מיש כשלעצמו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במתים רבים כל כך שכולם היו קרובים לליבך.

ינשוף נכנס בסערה לחדר המורים, אוחז מכתב בטפריו. מקגונגל הוציאה את המכתב ואמרה: "יש אישור ממכתש גודריק, תוציא הודעה שהלוויה של פרד וויזלי תתקיים היום בשעה ארבע אחר הצהריים. עכשיו אנחנו צריכים לטפל בלוויה של סנייפ."

"חשבתי שסיכמנו שנקבור אותו כאן בהוגוורטס," פליטיק אמר, "לצד מי שהיה אדונו האמיתי כל הזמן, אלבוס דמבלדור."

"נכון," מקגונגל אמרה, "אבל יש בעיה לקבור אותו כאן. יש אישה מוגלגית אחת שרוצה להיות נוכחת בלוויה שלו."

"טוב, אף פעם אי אפשר לסרב למי שרוצה להשתתף בלוויה. אבל מוגלגית בהוגוורטס? זה יגרום להרבה צרות!"

"אין ברירה, ניאלץ להסיר אותן... לו רק ידענו איך..." מקגונגל אמרה חרש, "רק רייבנקלו בעצמה ידעה איך להסיר את ההגבלות. לו רק יכולנו לדבר איתה..."

פליטיק ידע שהדבר אפשרי. הוא רץ למשרד המנהל המיותם כשי לדבר עם המנהלת הראשונה של בית הספר, רוונה רייבנקלו. אמנם דיוקנה לא היה תלוי על קיר המשרד, אבל הייתה דרך איכותית לא פחות לשוחח עימה. פליטיק ניגש למדף במשרד ולקח משם מצנפת מרופטת בת אלף שנים ומיד חבש אותה.

"פיליוס, שלום!" קול קטן לחש בראשו.

"מצנפת, אני מוכרח לשבר עם רוונה רייבנקלו!" פליטיק צייץ.

"למה אתה חושב שאתה יכול לדבר איתה באמצעותי?" שאלה המצנפת.

"נו, כך הרוחות של המייסדים אצלך והכל, תני לי את רוונה או שאפרום אותך!"

"פיליוס פליטיק! מה אתה חושב שאתה עושה?!" הוא שמע את מקגונגל פתאום.

"אני-אני ניסיתי לדבר עם-" הוא אמר ואז הוא הבין שזו לא הייתה מינרווה מקגונגל. זו הייתה רוונה רייבנקלו דיברה איתו דרך המצנפת והסבירה לו איך מסירים את ההגנות בשביל מוגל אחד ויחיד, או אחת ויחידה במקרה שלנו. והיא נשמעה כמו מקגונגל באופן מפתיע.

ליד הקבר הלבן היה עכשיו קבר שחור. סוורוס סנייפ ירד בתכריכיו מטה אל בטן האדמה ורבים וטובים הספידו אותו, כמו חבריו לסגל הוגוורטס וכמה תלמידים שזכרו לו טובה, ביניהם דראקו מאלפוי והארי פוטר. הוא נראה בוגר הרבה יותר משהיה לפני עשרה חודשים, היא חשבה כשראתה אותו, או שזה רק נדמה לה כך כי היא עמדה מרחוק. היא גרמה למספיק בלאגן כשהיא, המוגלגית, רצתה להשתתף בלוויה של מי שעכשיו היא סוף סוף הבינה מה היה בשבילה.

לסוורוס המסכן לא הייתה משפחה שתספיד אותו ופטוניה עמדה בפיתוי לעלות ולהספיד בעצמה את מי שזכרה כנער שחור שיער עם אישיות מהפנטת, כאילו הוא מסתיר סוד גדול. כשהיה ילד הוא לא אהב להיות בבית עם הוריו שהתעללו בו. שתי הילדות שגרו בשנות אליו היו משפחתו השנייה, האמיתית. במיוחד זו שהייתה מכשפה. אחותה רק קנאה בה והרסה את זמן האיכות שסוורוס בילה עם לילי. סוורוס מעולם לא היה יכול להתחתן ולהקים משפחה כי ליבו היה שייך ללילי אוואנס, למרות שגם אחותה, עם כל הקנאה שהייתה בה, הייתה נחמדה. בצעירותו אהב סוורוס להשתעשע ברעיון שפטוניה מקנאת בלילי רק בגלל תשומת הלב הרבה שסוורוס נותן לה ולא כי היא קוסמת. כשהתבגר הוא שכנע את עצמו שמדובר ברעיון מטופש, וכמו שלילי ויתרה עליו כך גם פטוניה מעולם לא רצתה אותו לדאבונו. הוא ופטוניה היו יכולים להיות... לא, אין טעם לחשוב זאת. פטוניה מעולם לא הרגישה כלפיו מה שהוא הרגיש כלפיה.

פטוניה שעמדה לה מאחור וראתה איך אהוב ליבה נטמן באדמה הוכיחה שסוורוס טעה.