ככה זה תמיד נגמר

החיים קשים כשאת לא הגיבורה של הסיפור שלך. הגיבורים תמיד מנצחים בסוף.  תמיד מתאהבים.  תמיד חיים. כשאת לא הגיבורה, סביר להניח שתמותי. וכך בדיוק קרה. בהתחלה את פוחדת. את לא רצית להשתתף במשחקי הרעב. את יודעת שאת רק בת שתיים-עשרה ושאין לך סיכוי לנצח. אבל את בכל זאת מרשה לעצמך לקוות. התקווה הקלושה הזו מתפוגגת כשאת קולטת שאת לא הגיבורה של הסיפור הזה, ושהסיפור שלך עומד להסתיים בקרוב. 

התקווה מתחילה להתפורר בטקס המרכבות, כשהמיועדים משתיים-עשרה מופיעים בתלבושות של אש. מההתחלה ברור לך ששניהם לא יהיו אלו שבסוף ישרפו בגיהנום.  אחר כך באימונים, אפילו שקיבלת ציון שבע, מצויין לגילך, הנערה ההיא מתבלטת באחת עשרה.  ואחרי זה הראיונות, שבהם הם מציגים סיפור אהבה טרגי. במשחקים עצמם היא מחרפנת את הקרייריסטים, נעלמת ביער עם כשרונותיה המסתוריים וזוכה בעשרות נותני חסות. 

כשאת מתחילה להתקרב אל הגיבורה של הסיפור, ברור לך שזה הולך להסתיים בקרוב.  הכי צפוי להרוג את החברה הקטנה וחסרת האונים של הגיבורה. המוות שלך יהיה עצוב, כן. המוות שלך יהיה משמעותי, כן. המוות שלך יגרום לכולם להזיל דמעות, כן. אבל בכל זאת, את תמותי.

קטניס אוורדין, נמאס לי שאת הגיבורה המזורגגת של הסיפור. נמאס לי שלאף אחד אין סיכוי מראש. אך בסוף גם את תפסיקי לעמוד על המשמר, וכשזה יקרה, אני אחזור כדי לצוד אותך. למען האמת, זה כל מה שישאר ממני, רוח רפאים קטנה שתלחש בסיוטים שלך.

ככה זה תמיד נגמר. 

*****

אני שונאת אותכם.  את כולכם.  את הלהקה של סאם, ששונאים אותי בחזרה.  את הקאלנים יפי-הנפש, הערפדים שרוצים להיות טובים. את בלה, שלא מפסיקה לבכות בגלל שטויות.  יש לה הכל על מגש של כסף, והיא מספיק טיפשה בשביל לא לראות את זה. את ג'ייקוב, שחושב שהחיים סובבים סביב הבית שבמעבה היער. אפילו את אחי, סת', עם האופטימיות הבלתי נסבלת שלו. הילד עדיין חושב שבסוף הכל יהיה טוב. הוא לא למד כלום, ולא מבין שהסוף יהיה טוב רק לגיבורים של הסיפור.  אנחנו לא הגיבורים של הסיפור הזה.

בלה היא הגיבורה, הנערה החדשה והיפה שפתאום כולם מתחילים לחזר אחריה. אדוארד הוא דמות ראשית, 'החבר המושלם' של בלה, שאוהב אותה עד סוף העולם ובחזרה.  ג'ייקוב חשוב, הדמות שמספקת לגיבורה את ההתלבטות הארוכה עד הסוף הטוב. הקאלנים עיקריים, הערפדים שרוצים להיות טובים. אפילו סת' הקטן מיוחד, נער-הזאב שלא נגעל מערפדים. ואני?אני סתם היחידה שלא מקבלת את הסוף הטוב שלה.

 הלהקות בסוף השכינו שלום בינהן. בלה בסוף קיבלה את 'ההחלטה הנכונה', התחתנה והפכה לערפדה. אדוארד זכה במושא אהבתו. ג'ייקוב קיבל את רנסמיי, לא שיש לי משהו נגד הילדה.  גם היא לא ממש זכתה בסוף טוב. גם היא לא רוצה להיות מפלצת. הקאלנים מאושרים להתרחק מהצרות. סת' בכל מקרה מאושר תמיד. רק לי אין סוף טוב. רק אני לא הגיבורה. 

ככה זה תמיד נגמר.

******

אני אף אחת. אני הנערה שהחבר שלה מת, אני הנערה שהארי פוטר זרק, אבל אני לא חשובה, אני מאלה שלא משנה כמה הם עוזרים, לא משנה כמה הם טובים, ברגע שהם נופלים הם צריכים להתרומם לבד, ולהמשיך לרוץ גם כשהשביל מלא בורות. זה כאילו כל השאר הולכים להם בשביל סלול בפארק בזמן שאני צריכה לחצות את המדבר בריצה. אני מרגישה שבעצמי הפכתי יבשה כמו מדבר, בלי נחלי שמחה, בלי מעיינות חוכמה או אגמי אושר, ובלי שום ענן תקווה באופק. 

אפילו לא אהבתי את הארי פוטר, הוא היה צעיר ומצוברח מידי. אהבתי את סדריק דיגורי, והארי היה האחרון שראה אותו חי. חשבתי שזה יביא לי שחרור, הקלה, לדבר איתו. התוצאה היחידה היא שכעת גם הוא לא רואה אותי ממטר, כמו כולם.

עכשיו אלו ימים של אחרי המלחמה, וכולם עסוקים בשיקום.  יש שמתחתנים, יש שמתגרשים, יש שהולכים לקולג' ויש שנושרים מהלימודים. כולם מאושרים שבאים ימים של שקט. אני אחת היחידים שעדיין נשארו בזמן המלחמה. כי הם הרגו את כולם, ולקחו את כולם, ולאף אחד זה לא אכפת. 

ככה זה תמיד נגמר.