הרפתקה אחרונה

מינרווה מקגונגל, לראשונה המנהלת של הוגוורטס למשך שנת לימודים אחרי שנים ארוכות בתפקיד הסגנית, קיוותה שהשנה הראשונה שלה בניהול תהיה רגועה ובלי מאורעות חריגים, עד כמה שהדבר אפשרי בהוגוורטס. זה רק הוגן, חשבה בעודה קמה בבוקר השלושים ואחד באוגוסט, שאחרי שנה כמו שהייתה לנו עם וולדמורט בשלטון תהיה שנה רגועה. התקוות שלה נעלמו בשנייה כאשר הרמיוני גריינג'ר והארי פוטר, הכבר לא כל כך צעירים - היא הזכירה לעצמה, התאדו ממשרדה. 

הארי והרמיוני ביקשו להישאר בהוגוורטס במהלך החופשה. היו לכך כמה סיבות, הרשמית שהם רוצים לעזור להכין את הטירה לשנת הלימודים החדשה. האחרת הייתה שהם לא רוצים לבלות את הקיץ בבית משפחת וויזלי שאיבדה שני בנים בקרב על הוגוורטס, האחד מהם הוגדר כנעדר כי גופתו לא נמצאה ותאומו טען בתוקף שהוא לא מת. מינרווה ידעה שלהארי קשה מאוד להתמודד עם האובדן של חברו הטוב ביותר, כמו גם עם מותו של אחרון הקונדסאים ואשתו, רמוס ונימפדורה לופין. הרמיוני גם היא התאבלה על מותו של ידידה הקרוב, ונהגה לשוטט שעות במסדרונות הוגוורטס הלא מוכרים בחיפוש אחרי החבר הנעדר שלה. וגם אצל מינרווה הזיכרונות לא הרפו. במיוחד זיכרון שורת הגופות באולם הגדול ההרוס למחצה שעדיין נשאר חד מאוד במוחה, מלווה בתחושת ההלם שחשה למראה רון וויזלי ותלמידים נוספים שלה הנמצאים ביניהם, כמו גם ההכרזה על פרד וויזלי כנעדר. 

הבוקר מינרווה קראה לשני הנערים שבחברתם שהתה כל הקיץ בטירה למשרדה לשיחה לפני תחילת שנת הלימודים. אחרי שבירכו אחד את השני, עוסקים בשיחת חולין למשך כמה דקות עד שסיימה אותה בקלילות, ניגשת לנושא החשוב יותר. היא בדיוק עמדה להתחיל לדבר כשהשניים התחילו להתפוגג, עד שנעלמו לחלוטין מכסאותיהם. ההבעה האחרונה שראתה על הפנים שלהם הייתה תערובת של בלבול ותדהמה, הבעה שהייתה בטוחה שגם פניה נושאים. אף אחד ממנהלי העבר לא ידע להסביר את מה שקרה מול עיניהם. מינרווה פסעה בעצבנות מצד לצד במשך כמה דקות, ואז אלבוס אמר לה שלדעתו כדאי שתיגש לאגם. היא לא שאלה למה, יודעת שיהיה לכך זמן אחרי שתחזור למשרדה ובוטחת במורה הוותיק והחכם שלה. 

ליד האגם עמדו שני נערים שלרגע חשבה שהם הארי והרמיוני, עד שהתקרבה אליהם, בצורת החתולה שלה למען הזהירות. הנערה בחנה בעיניין את הטירה, והנער את האגם משום מה. מינרווה חזרה לצורתה האנושית.

"מה אתם עושים כאן?" שאלה, מקבלת בתגובה הטחה של קיר מים מידי הנער, שעבר דרכו, משאיר אותו יבש. היא רשמה את הפרט בזכרונה, שמה לב שכולה רטובה לגמרי - עובדה שמאוד לא מצאה חן בעיניה, כמו גם זה שהנערה הסתובבה אליה במהירות עם מה שנראה כמו חרב גדולה שכוונה אליה. 

"איזה מין תעלול." המילים יצאו מפיה לאט בגלל הכעס, והיא מיהרה לייבש את עצמה בהנפת שרביט. "למשרד שלי. עכשיו." היא לא ידעה אם הם תלמידים שלה, כנראה שלא אבל גם לא היה לה אכפת במיוחד מהפרט הספציפי עכשיו. המשרד יהיה מקום טוב לדבר, יותר נכון לשאול שאלות, בכל מקרה.

שני הנערים לא התחילו ללכת אחריה מיד אל הטירה. מינרווה לא הפנתה את פניה אליהם, ממשיכה להביט קדימה בעקשנות ותוהה מי הם בשם התחתונים הורודים שאולי היו למרלין, די בטוחה שבסופו של דבר יעקבו אחריה. הביטחון שלה נחלש מעט כאשר עמדה להיכנס לטירה, עדיין לבדה, ואז נשמע קול רגליים ממהרות והם נכנסו יחד איתה אל אולם הכניסה המבריק במיוחד לכבוד שנת הלימודים שבפתח.

שני הנערים נעצרו בפתאומיות קצת אחרי שנכנסו למסדרון הראשון. מינרווה עצרה גם היא את הליכתה המהירה והסתובבה אליהם. הגורם לעצירה היה, מסתבר, התמונות. הנער מלמל משהו שנשמע לה כמו "בשם פוסידון, הן זזות."

"אתם לא קוסמים." היא הבחינה. 

"קוסמים?" שאל הנער, ומינרווה התפעלה מהדימיון בינו לבין הארי. הנערה עדיין הסתכלה על התמונות, שהתלחששו והצביעו עליה ועל החרב שבידה.

"יש לכם מושג כלשהו למה אתם כאן?"

"יש לנו השערה," ענתה הנערה, מסובבת את פניה אל עבר מינרווה, שממש הרגישה שהיא סורקת אותה, אבל בצורה אחרת מזאת שבה נהג אלבוס להשתמש.

"ובכן," היא אמרה, "נוכל לדבר ביותר נוחות במשרדי. שם גם התמונות לא יעבירו את דברינו לכל הוגוורטס."

*

אנבת' לא אהבה במיוחד את הטירה שאליה נכנסו פרסי והיא בעקבות האישה המבוגרת. האדריכלות שלה, לפי מה שהיא הספיקה לראות, הייתה מאוד מעניינת, אבל זה היה בעיקר בגלל שהיא הרגישה שהטירה, הוגוורטס - כך קראה לה האישה, היא משהו מסתורי ועתיק שכאילו יש לו אוזניים ועיניים. כשראתה את התמונות הזזות ההרגשה שלה רק התגברה. התמונות היו בעצם כמו כל ציור עתיק, פרט לכך שהיצורים החיים המצויירים בהן זזו ודיברו. אנבת' לא קראה על תופעה כזאת בשום ספר, והיא קראה הרבה דברים שקשורים לאדריכלות ואומנות.

הם עברו שש או שבע קומות, הספירה קצת התבלבלה לה בגלל גרמי המדרגות (שזזו), הדלתות הרבות בקירות האבן (אנבת' ניחשה שהן הובילו לכיתות ושהטירה היא בעצם בית ספר מיוחד - אולי לקוסמים) והתמונות המתלחששות בכל מקום, עד שהאישה נעצרה מול פסל משונה. לפני שאנבת' הספיקה לבחון אותו אמרה האישה משהו שנשמע כמו "שרביטי במליק" והפסל זז הצידה, חושף מאחוריו גרם מדרגות. פרסי תפס את ידה - זו שלא אחזה בחרב - ויחד הם התחילו לעלות בגרם המדרגות הנוסף, שמיד התחיל לעלות בעצמו בספירלה (אנבת' התרשמה), כך שלא היו צריכים לטפס.

המשרד של האישה התברר כחדר מעניין ומרשים למראה, אחרי שנפתחה הדלת הרגילה למראה. אנבת' חשבה שהוא יותר מסתם משרד רגיל. לאישה הזאת בטח יש תפקיד חשוב בטירה, הרהרה. האישה ניגשה אל שולחן גדול - שנראה כמו שולחן עבודה והיה עמוס בדברים שאנבת' הייתה שמחה לבחון אבל מסודר - והתיישבה בכיסא שניצב מאחוריו. בעוד אנבת' תוהה איפה ישבו היא ופרסי האישה הניפה את מקל העץ שלה - שרביט ככל הנראה - ושני כיסאות פשוט הופיעו. פרסי התיישב והיא אחריו, מניחה את החרב שלה צמוד אליה.

"אני חושבת שלא הצגתי את עצמי כראוי," פתחה האישה. "שמי הוא מינרווה מקגונגל, רוב האנשים קוראים לי פרופסור מקגונגל," אנבת' סקרה אותה שוב. אישה ששמה כשמה הרומי של אימה, אתנה, צריכה בוודאי להיות מוכשרת. מעניין אם היא יודעת מה פירוש שמה. "ואני המנהלת של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, בבריטניה אם תהיתם, אליו שניכם הגעתם." אז כל הדלתות אכן הובילו לכיתות. וזה בית ספר ל... קוסמים? אנבת' לא ידעה שקיים דבר כזה. והם בבריטניה, אירופה. ייקח הרבה זמן לחזור למחנה החצויים.

"אני אנבת' צייס," אמרה אנבת', חושבת שזה הגיוני שעכשיו היא ופרסי יציגו את עצמם. "וזה שכאן לידי," היא החוותה בידה על פרסי, "הוא פרסי ג'קסון. ואנחנו מארצות הברית. אמרת שזה בית ספר לקוסמים?"

"אכן." השיבה האישה - מינרווה. "לא ידעתם על קוסמים וקסם עד היום?" שאלה והעיפה מבט בחרב שאנבת' השאירה קרוב אליה. 

"לא," ענה פרסי והחליף מבט מלא בשאלות עם אנבת'. "אנחנו... מגיעים מעולם של קסם אחר." מקגונגל שמה לב לכך שהוא נמנע מפרטים, ולא שאלה. 

"ובכן, אמרתם שיש לכם ניחוש למה אתם כאן." לפני שאנבת' או פרסי הספיקו לענות, הבזק בוהק מילא את המשרד. הייתה לה תחושה לא טובה מה הוא מסמל, ואז ראתה את האישה שהופיעה בחדר. 

"שלום אמא."

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא