תמשיכי לנשום

תמשיכי לנשום, אמרתי לעצמי ביום שבו אבא מת והעולם קרס מסביבי. יש לך עדיין את אמא, אמרתי אז. בסוף אמא היא לא זו ששמרה עליי, היא התנתקה, כבר זומבית. אבל קטניס המשיכה לצוד ואני המשכתי לנשום, וזה הסתדר.

תמשיכי לנשום, הזכרתי לעצמי ביום האסיף הראשון שלי. יש לי רק פתק אחד זעיר בתוך ים הפתקים של נערות מחוז שתיים-עשרה. אני לא אבחר, הסיכויים ממש לטובתי. אף אחד שאנחנו מכירות לא יבחר, והכל ימשיך כמו שהיה, עד השנה הבאה. 

תמשיכי לנשום, לחשתי לעצמי כשהנורא מכל קרה, והפתק שלי, מכל אלפי הפתקים, היה זה שנבחר באסיף.

תמשיכי לנשום, צרחתי על עצמי בזמן שקטניס, אחותי, המדהימה והמטומטמת והאהובה, התנדבה למות במקומי. היא הייתה צריכה לתת לי ללכת, פחות אובדן לכולם. 

תמשיכי לנשום, אמרה אמא שלי כשצפיתי בקטניס שרה לילדה ממחוז אחת-עשרה את המילים האחרונות שתשמע אי-פעם. באותה המידה אני יכולתי להיות הילדה בת השתיים-עשרה שגוססת מצונפת על הקרקע, ורק רוצה לשמוע משהו יפה פעם אחרונה. 

תמשיכי לנשום, צרחו אוזניי המצלצלות כשת'רש צרח על קלוב.  אני תוהה אם מישהו היה נוקם כך את דמי, אם אני הייתי הילדה שמתה בזירה. 

תמשיכי לנשום, הזכירה ליידי העז שלעסה את שיערי כשראיתי את הקרייריסט המסכן נאכל על-ידי הזאבים בעודו בחיים.  בכל השנים שבהם צפיתי במשחקי הרעב לא ראיתי מוות איום כמו זה.

תמשיכי לנשום, בקשו ראותיי המתחננות לאוויר אחרי הצרחה המזועזעת שפרצה מגרוני כשקטניס ופיטה החליטו שהם מעדיפים למות.  אחותי לא יכולה למות עכשיו. 

תמשיכי לנשום, צחקו דמעות ההקלה שזלגו על לחיי שקברניטי המשחק הכריזו על שיניהם כמנצחים.

תמשיכי לנשום, לחשו דלתות הרכבת כשנסגרו מאחורי קטניס, הרכבת שלקחה אותה לעמוד מול המשפחות של הילדים שאותם הרגה.

תמשיכי לנשום, צעק ליבי הפועם במהירות לאור הזוועה שסנואו אמר. אחותי עומדת לחזור לזירה, והפעם עם רוצחים מיומנים ולא עם חבורה של ילדים רועדים. אף אחד לא נהיה מנצח במקרה. 

תמשיכי לנשום, אמרו עיניי הפעורות בהלם למראה המנצחים שנופלים, מתים. המנצחים הם קצת כמו אלים בשבילנו, האנשים שעברו את הבלתי אפשרי.  עכשיו הם ימותו.

תמשיכי לנשום, אני פוקדת על עצמי כשאני רצה במחוז הקורס, הבתים בוערים, והעשן מחניק את זעקות הגוססים.

תמשיכי לנשום, זועק גרוני החנוק מאושר כשאני פוגשת שוב את אחותי, מי שעברה את הבלתי אפשרי פעמיים. 

תמשיכי לנשום, אומרים קירות הבטון של מחוז שלוש-עשרה, כשאני יושבת בחדר הקטן, בשעה שהשאר יוצאים לאימונים מפרכים ומשימות מסוכנות. 

תמשיכי לנשום, מגרגר אליי נורי, כשכולם סגורים במקלט הנורא. אני חיה את הרס המחוז שלי שוב, רק שבמקום שאש תיפול מהשמיים האדמה רועדת מסביבי.

תמשיכי לנשום, מתחננות כל העצמות שבגופי, כשקטניס והחולייה שלה מוכרזים כמתים. אחותי, ששרדה שתי זירות מוות מוכרזת כמתה. לא יאומן. 

תמשיכי לנשום, לוחשות עיניי ההמומות כשאני רואה את כמות ההרס ששורר בקפיטול. הרחובות שטופים בדם. למה זה תמיד דם? 

תמשיכי לנשום, זועק כל תא ותא בגופי, כשאני צורחת את שמה של אחותי.  שיערי הבוער מצליף סביב פניי, מעילי, שכעת הוא לא אפור אלא כתום ואדום וצהוב, מתבדר ברוח. חם כאן כמו בגיהנום.  אולי אחותי היא הנערה הלוהטת, אבל אני זו שנשרפת חיים.

הגיע הזמן להפסיק לנשום.