כולם יחד

בס"ד

ויתור זכויות: כל הזכויות על כל הדמויות והמקומות שמופיעים בפאנםיק הזה שמורות לסופרים הרבים שכתבו את כל הסיפורים שתראו פה. אין לי כוונה להרוויח כסף על חשבונם,  רק להינות...

הדוקטור לבד. הוא איבד את חברתו הטובה קלרה. הוא ידע שהפגישה שלו עם אשתו ריבר תהיה הפגישה האחרונה. הוא מעולם לא הרגיש בודד ככה, כאילו אין אדם אחד שהוא מכיר ביקום הגדול מדי הזה.
הדוקטור יודע שלבד לא טוב לו. הוא החליט שהוא יוצא לחפש מישהו חדש. מישהו מעניין. מישהו לא צפוי.
הדוקטור נכנס בסערה לטארדיס, מזיז מתגים, לוחץ על כפתורים ופתאום עוצר ומהסס.
האצבע שלו ריחפה מעל כפתור עליו הוא לא לחץ מעולם. הוא פחד מהכפתור הזה. בכל אלפי שנות חייו הדוקטור תמיד היה זה שיודע, אז ללחוץ על הכפתור האדום הכל כך קטן הזה? הדוקטור כמעט ולא היה מסוגל.
סתם כפתור אדום קטן, שכתוב עליו: "קח אותי אל הלא נודע".
"נו טוב, חיים רק פעם אחת. או 13 פעמים." הוא אמר בשקט. הוא לחץ במהירות על הכפתור האדום.
באותו הרגע נראה היה שהעולם התהפך. הטארדיס התהפכה שוב ושוב ושוב. הרצפה נהפכה לתקרה, החום הפך לקור והלילה ליום. זה היה מטלטל והדוקטור הרגיש מחושים בבטן. עד מהרה הטארדיס נמלאה קיא של אדון זמן, כשצעקותיו של הדוקטור על כליותיו והצבע שלהן נשמעות מכל עבר.
ובאותה מהירות שזה התחיל, כך זה הסתיים. הטארדיס התייצבה במקומה.
הדוקטור שכב על הרצפה, ירוק ותשוש.
"נו באמת, אני זקן מדי לשטויות האלה..." הוא מלמל ונעמד.
"שאלה," הוא זרק לחלל האוויר, "איפה אני?"
דלת הטארדיס נפתחה לפתע והדוקטור נבהל וקפץ במקום.
הוא הביט בזהירות במי שפתח את הדלת. הייתה זו נערה כבת 16, עם שיער חום נפוח ושיניים בולטות. היא לבשה גלימה אדומה שעליה היה רקום סמל מוזר של נחש, גירית, אריה ונשר סביב האות H. היא נראתה די מרוגשת. היא התנשמה בכבדות והחזיקה מקל מוזר ביד אותו הפנתה לעבר הטארדיס.
"תשובה," הנערה ענתה, "בהוגוורטס."
הדוקטור הביט בה בבלבול, ואז התעשת ואמר: "שתקי! מעולם לא שמעתי על מקום כזה!"
"אתה לא אמור לשמוע על מקום כזה! אתה לא אמור להגיע לכאן בכלל!" הנערה אמרה, "הרי כתוב בהוגוורטס תולדות ש-"
"שתקי, מוח פודינג!" השתיק אותה הדוקוטור, "אין כזה דבר בכלל! מי את, בכלל?"
הנערה עיוותה את פרצופה כאילו היא נעלבה, אך נראה היה שהיא רגילה לעלבונות כאלה כי היא ענתה לו בקור רוח.
"שמי הרמיוני גריינג'ר ואני קוסמת. מי אתה?" הנערה ענתה, ונראה היה לדוקטור שהיא הבליעה חיוכון ערמומי.
"אני סתם דמות מהפולקלור הבריטי," הדוקטור ענה בבוז, "אבל את חיבת לענות לי על כמה שאלות!" הוא אמר ויצא במהירות מהטארדיס.
"וואו!" הדוקטור אמר לראשונה בחייו כשהביט סביב. הוא מצא את עצמו בחדר המועדון של גריפינדור. הוא באמת היה מופתע.
"מה וואו?" הרמיוני אמרה, "תראה אותך! צץ פה עם תא טלפון שגדול יותר מבפנים! אתה בטח קוסם אפל רב עוצמה!"
"קוסם?" הדוקטור אמר, "אני אולי איש טוב, איש רע, משוגע עם קופסה כחולה, דוקטור, אדון זמן, בן אדם, זקן, צעיר, אבל תמים אני לא! ואם יש משהו שאני יודע זה... טוב, זה הרבה דברים ואם אני אגיד לך את כולם המוח שלך יישרף, אבל אחד מהם הוא שקוסמים לא קיימים!"
"אה, כן?" הרמיוני אמרה בלגלוג, "אז איך אתה מסביר את הקופסה הכחולה הזאת שצצה כך? איך אתה מסביר את זה שזה גדול יותר מבפנים?"
"זה הכל טכנולוגיה גאליפריינית," הדוקטור אמר, "קצת יותר מוויבלי וובלי זמני חללי."
"אז איך אתה מסביר את זה?" הרמיוני שאלה ברשעות, כיונה את שרביטה לאוויר ואמרה: "אקספקטו פטרונום!" ומשרביטה יצא שונר כסוף.
הדוקטור נראה המום.
"א...זו כנראה טכנולוגיה שאני לא מכיר..." הדוקטור גמגם.
"זה קסם," הרמיוני אמרה בחיוך, "ואולי קשה לך להאמין, אבל אפילו אני מאמינה בזה. ותאמין לי דוקטור, אני האדם הכי רציונלי שאני מכירה. איפלו יותר ממך."
הדוקטור נראה המום עוד יותר.
"איך את?..." הוא שאל
"איך אני יודעת מי אתה?" הרמיוני השלימה באושר את השאלה של הדוקטור, "כשהייתי ילדה הייתי רואה דוקטור הו כל היום! ואתה בעצמך הזדהית כדמות מהפולקלור הבריטי."
הבעת התדהמה על פניו של הדוקטור התחלפה בחיוך.
"אני יודע, זה אולי יישמע לך קצת מוזר, אבל אולי תרצי להתלוות אלי במסעותיי?" הוא שאל.
הרמיוני נדהמה. אחר כך היא הסתובבה במקומה, רצה לעבר הדוקטור וחיבקה אותו באושר.
"א..אני לא מהמחבקים..." הדוקטור אמר באי נוחות אבל להרמיוני זה לא היה אכפת.
"אתה הגשמת לי חלום, דוקטור," הרמיוני אמרה, "סוף סוף אני אבלה בחברתו של מישהו חכם. באמת שקצת שכל מאוד חסר לכל האנשים פה."
הרמיוני הרפתה מהחיבוק והציצה בשעונה. "השעה עכשיו אחת, בחמש מתחילה סעודת חג המולד. יש לנו כמה זמן שנרצה."
הדוקטור פתח את דלת הטאדיס, נותן להרמיוני להיכנס ראשונה והוא נכנס אחריה. דלת הטארדיס נסגרה והשניים טיילו אל הלא נודע... עד שהטארדיס נעצרה פתאום והדוקטור והרמיוני פתחו את הדלת בחשש.

ברגע בו נפתחה הדלת חץ נורה פנימה ופגע באחד מקירות חדר הבקרה.

"מה זה צריך להיות?!" זעף הדוקטור וכיוון את מברגו הקולי לעבר החץ.

"אני לא מגיע אליו!" הוא התרגז.

"אציו חץ," הרמיוני אמרהה והחץ עף ישר לדוקטור שהחל לבחון אותו. לאחר כמה שניות הוא פנה להרמיוני ואמר לה: "גברת גריינג'ר, ברוכה הבאה לעתיד."

"עתיד?" חייכה הרמיוני, "זה כבר מוצא חן בעיני. אבל אם אנחנו בעתיד למה אנשים משתמשים בקשתות וחיצים?"

"בואי נצא ונגלה," ענה הדוקטור והשניים יצאו מהטארדיס ומצאו את עצמם ביער.

"זה העתיד?" שאלה הרמיוניי באכזבה שהתחלפה בצרחה כשפגיון הוצמד לצווארה על ידי נערה בערך כבת גילה של הרמיוני שלבשה בגדים משונים.

"אם אתה רוצה שהיא תישאר בחיים," הנערה אמרה לדוקטור במבט מטורף, "תספר לי איך הגעתם לכאן ואיזה טריק מלוכלך הכינו לי קברניטי המשחק."

"סלחי לי, גברתי," הדוקטור אמר והוציא את הנייר העל חושי שלו, "אני חושב שזה יענה לך על השאלה."

הנערה הביטה בנייר בבוז ואז הידקה את הפגיון לגרונה של הרמיוני שהחלה לצרוח.

"תהיי בשקט או שיבואו להרוג אותנו!" הנערה לחשה לה באוזן. הבל פיה היה מסריח ופניה היו מלוכלכות, כאילו היא נמצאת ביער הזה כבר כמה ימים.

"נו, הרמיוני, תכשפי אותה או משהו!" הדוקטור אמר בלחץ.

"אני לא יכולה! אני מחוץ להוגוורטס! זה אסור!" הרמיוני ענתה בקול חנוק. הנערה רק נראתה מבולבלת.

"אם בכלל הוגוורטס קיימת עכשיו. העולם שונה לגמרי מאיך שהיה בתקופתך, הרמיוני," הדוקטור ענה.

הנערה פיזרה את צמתה שהייתה קלועה בשיערה. "אתם לא קברניטי משחק, נכון?" היא שאלה.

"אנחנו בסך הכל שניים שמטיילים יחד," הדוקטור אמר בפאניקה, "זאת הרמיוני ואני... אה... באזיל... כן, זה השם שלי. ועכשיו בואו נברח לטארדיס לפני שהם יהרגו את כולנו!"

הדוקטור, הרמיוני והנערה רצו פנימה, סגרו את הגלת ונסעו משם.

"זו נראית טכנולוגיה מיושנת יחסית למה שיש להם בקפיטול," הנערה אמרה.

"מי את?" שאל הדוקטור.

"אה, לא הצגתי את עצמי," הנערה חייכה, "קוראים לי קלוב ואני המיועדת ממחוז 2."

		הפרק הבא