לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

בוצדמית. מילה כל כך טעונה. מילה שיש סביבה הסטוריה. אילו סוורוס לא היה אומר את המילה הזאת הכל היה אחרת.

הוא היה בן 16 והוא היה תלוי הפוך מהעץ בהוגוורטס כשסביבו ארבעת הקונדסאים מצחקקים ולילי מגנה עליו. אבל הוא סוורוס סנייפ. הוא חצי פרינס. הוא לא צריך עזרה מה... הבצודמית הזו....

לצערו הוא אמר את זה בקול רם. אם הוא היה במקום לילי הוא היה נעלב עד עמקי נשמתו ולכן התגובה שלה לא הפתיעה אותו. אבל אם זה היה קורה אחרת... אם סוורוס לא היה אומר את המילה הנוראה הזו...

הוגוורטס הייתה מקום שהיה מרחיק ממנו מוגלגים. כל מוגל שהיה מתקרב להוגוורטס היה רואה חורבות ולידן שלטים כמו: "סכנה! לא להתקרב!" או שהיה נזכר פתאום במשהו ממש חשוב שהיה צריך לעשות והיה הולך משם.. אבל רק פעם בשנה הוגוורטס הייתה פותחת את שעריה - ביום של מסיבת הסיום של תלמידי השנה השביעית. כל הורי התלמידים הוזמנו לאירוע, גם ההורים המוגלגים. ולכן כל ההגבלות הוסרו חלקית ליום אחד. זה היה כרוך בפרוצדורה מסובכת של הטלת לחש על ההורה המוגל וענידת צמיד קסום מעל הקרסול ועוד כל מיני דברים משונים אבל זה היה אפשרי. וכך, בכל שנה ב30 ביוני כשרכבת האקספרס להוגוורטס הייתה מגיעה לתחנת קינגס קרוס ותלמידי הוגוורטס היו יוצאים לחופש הגדול, אבל הרכבת לא יצאה לחופש. עוד לא. היא הייתה מחכה שעה בתחנה במהלכה היו כל הורי התלמידים שמסיימים את שנתם האחרונה בהוגוורטס עולים על הרכבת. הילדים שלהם כבר מחכים להם בהוגוורטס. הקוסמים שבין ההורים היו מתרפקים על הנוסטלגיה שברכבת ומעלים זכרונות יחד. המוגלגים שבין ההורים היו מתפלאים מהכניסה לרציף תשע ושלושה רבעים לראשונה בחייהם ומחטיפי הקוסמים השונים שנמכרו שם. בסופו של דבר לקראת הערב היו ההורים מגיעים להוגוורטס ונוסעים לשם בכרכרות שמובלות על ידי סוסים בלתי נראים עד שהגיעו לטירה - רגע נוסטלגי ומרגש עבור הקוסמים, חוויה חד פעמית עבור המוגלגים.

הארולד ואסתר אוואנס היו שניים מתוך המוגלגים שביקרו בהוגוורטס בפעם הראשונה וכנראה גם האחרונה בחייהם. אבל מה שריגש אותם יותר מהטירה הנאה על רקע הערב היורד היה הבת שלהם שסיימה ללמוד בבית הספר, לילי אוואנס. לילי הייתה מאוד מוצלחת, חכמה, נאה, נאמנה ונחמדה. היא ידעה לבחור את חבריה בקפידה יתירה. היא הרבתה לספר להוריה על חברותיה מבית גריפינדור, על ג'יימס פוטר הנכלולי וגם על החבר שלה שאותו אהבה יותר מכל, סוורוס סנייפ. בני הזוג אוואנס הכירו את הנער הזה שגר בשכנות אליהם. אמנם ההורים שלו, איילין וטוביאס סנייפ, היו אנשים די משונים, ומההיכרות הקצרה של הארולד ואסתר עם סוורוס עצמו הם חשבו שהוא נער מופנם וביישן עם נטייה לאלימות, הם בטחו בלילי בתם וידעו שהיא עושה את הדבר הנכון תמיד.

"אבא! אמא!" הם שמעו את קולה של לילי כשנכנסו לאולם הכניסה המפואר.

לילי עמדה מולם, לבושה בגלימת גריפינדור אדומה-זהובה חגיגית כשעל ראשה כובע אקדמאי אדום עם חוטט מוזהב.

"לילי!" הם קראו וחיבקו אותה.

"גם סוורוס פה!" היא אמרה באושר, ומאחוריה עמד החבר שלה, סוורוס סנייפ. הוא לבש גלימת סלית'רין ירוקה כאיזמרגד עם ברק כסוף ועל ראשו מונח כובע אקדמאי תואם.

"שלום סוורוס," אבא של לילי קיבל את פניו בחיוך.

"מה שלומכם?" חייך סוורוס בחזרה.

"אוי, הוא כזה ג'נטלמן," אמא של לילי צחקה. לילי וסוורוס נראו נבוכים והלכו משם.

"איך נראית הוגוורטס בפעם הראשונה?" הם שמעו מאחוריהם קול חלוש. מאחוריהם עמדה איילין סנייפ.

"שלום, איילין," אסתר פנתה אליה, "הוגוורטס היא מקום קסום! תרתי משמע!"

"איפה טוביאס?" שאל הארולד.

"לא בא," אמרה איילין ולא פרטה עוד. היא הלכה משם בהפגנתיות.

"תודה לאל," לחשה אסתר באזנו של בעלה, "אני קצת חוששת ממנו."

"אין לך מה לדאוג," הארולד הרגיע אותה, "את ראית את סוורוס. כמה הוא השתנה. הוא ולילי יחד זוג מנצח, אין ספק."

"בניגוד להוא, מה שמו?" אסתר שאלה.

"היא הזכירה כמה שמות, הקונדסאים הם קוראים לעצמם כמדומני, אבל איזה מהם הוא היה?" הארולד שאל.

"אבא! אמא!" נשמע קול צרוד ונער לבוש בבגדי גריפינדור רץ לשני הוריו. שיערו מבולגן, שחור ומזדקר לאחור, עיניו חומות - אדמדמות, מרכב משקפיים ובעל פניים רזות וצנומות.

"ג'יימס! איפה בת הזוג שלך?" מי שכנראה היה אבא של ג'יימס ניגש אליו וחיבק אותו בכח.

"די, אבא, תעזוב אותי," ג'יימס נחלץ מחיבוקו של אביו, "אל תחבק אותי ככה! אתה ראית עוד מישהו שככה מתחבק עם ההורים שלו?"

אסתר והארולד שהביטו במתרחש מהצד החליפו מבטים. "ג'יימס פוטר, איך יכולנו לשכוח את השם הזה," הארולד לחש ביובש באזנה של אסתר.

כולם ישבו באולם הגדול. ההורים ישבו לצד בניהם בשולחנות הבתים התואמים והסגל בשולחן שלו.

"מכובדיי," אלבוס דמבלדור קרא וכולם השתתקו. הוא עמד מאחורי פודיום מפואר בצורת נשר.

"ברוכים הבאים לכל ההורים, וברוכים השבים לכמה מבוגרינו," הוא פתח במילים. "בשמי ובשם ההנהלה, דרך צלחה לכולם!"

"הוא נראה מאוד נחמד המנהל הזה שלכם," אסתר לחשה ללילי שישבה לצידה בשולחן בית גריפינדור.

"כן, הוא משגע," לילי אמרה באושר, "והוא אפילו היה ג'ינג'י פעם, כמונו."

לאחר שדמבלדור נשא דברים דיברו גם ראשי הבתים השונים, שר הקסמים ועוד אנשים מכובדים. ואז-

"נציגת התלמידים, ליליאן אוואנס מבית גריפינדור, מתכבדת לעלות לבמה לשאת את דבריה בשם התלמידים!"

הוריה של לילי הביטו בה בהפתעה. היא לא הודיעה להם על כך. לילי רצה לבמת הנואמים בקלילות לקול מחיאות הכפיים המנומסות משולחנות הבתים והתשואות הסוערות משולחן גריפינדור.

"ערב טוב לכולם," לילי פתחה את נאומה. הוריה של לילי לא האזינו לדבריה אלא התבוננו בה, בעמידתה האיתנה, בשפת הגוף הבטוחה שלה ובתנועותיה האציליות.

"יש לנו בת מוכשרת, הארולד," התמוגגה אסתר.

"לסיום," לילי אמרה, "ברצוני להודות לכל צוות המורים המוכשר שהשקיע בנו ללא הפסקה, גם בשנה האחרונה."

דבריה נקטעו על ידי מחיאות כפים. לילי המשיכה: "תודה מיוחדת נתונה למנהל בית הספר אלבוס דמבלדור, ולראש בית גריפינדור זו השנה הראשונה מינרווה מקגונגל! פרופסור מקגונגל, מצידנו התלמידים את ביצעת את התפקיד בצורה הטובה ביותר ואין ספק שתמשיכי בו עוד שנים רבות וטובות."

מחיאות הכפיים מילאו את האולם ונער צעיר, סיריוס בלק שמו, החל להריע: "מקגונגל! מקגונגל!" ומחא כפיים לפי הקצב. לא חלפו כמה שניות וכל האנשים הצטרפו אליו. סיריוס ידע כי בזכותה ובזכות האמון והתמיכה שהעניקה לו השנה פרופסור מקגונגל הוא סיים את לימודיו בהצלחה ולא נשר מהוגוורטס. חבל שהוריו לא היו שם כדי לראות זאת.

מקגונגל נעמדה וקדה לכולם. "הרשו לי להצטנע," היא אמרה, "כי התלמידה העומדת לפניכם מונתה להיות מדריכה ואף מדריכה ראשית וקבלה ציוני קס"מ בכל מבחני הבגרות והכשיפומטרי. היא נואמת בפניכם ובצדק."

גל מחיאות הכפיים והתשואות הרעיד את קירות האולם הגדול.

"ברצוני גם להודות להורינו היקרים שהביאו את כולנו עד הלום ולכל התלמידים היושבים כאן! אין כמוכם!" היא אמרה והפעם היה תורם של הסגל למחוא כפיים.

"תודה מיוחדת נתונה לחברי לבית גריפינדור ולבן זוגי סוורוס סנייפ." לילי סיימה וכל יושבי האולם הגדול הריעו. טוב, כמעט כולם.

ג'יימס פוטר לא מחא כפיים. הוא הביט בסוורוס המובך שישב לו עם אמו בשולחן בית סלית'רין. "איפה אבא שלך, סבר מאוס?" סינן ג'יימס באיבה, "טובע בבריכה של וויסקי אש?"

"זה סבר מאוס?" שאלה אמא של ג'יימס והצביעה על סוורוס.

"הוא ולא אחר," ג'יימס ענה, "ולילי בחרה בו על פניי. מה היא מוצאת בו? הוא בטוח כישף אותה!"

"אולי היא בחרה בו בגלל הענווה שהוא מקרין," הרהרה אימו של ג'יימס בקול רם.

ג'יימס הביט בה בהשתוממות. "אני בהלם ממך, אמא! תראי אותו ותראי אותי! את באמת חושבת שזה אולי כי אני טיפה שחצן?!" והוא קם משם בהפגנתיות, מתיישב בקצה השני של שולחן גריפינדור. סיריוס, שישב לצד משפחתו של ג'יימס, הביט בו מתרחק. הוא ישב לצידם כי משפחתו נישלה אותו וג'יימס היה חברו הטוב ביותר.

"מה יש לו?" שאל אבא של ג'יימס את סיריוס.

"אה, בטח שוב הוא מקנא בלילי וסבר מאוס," ענה סיריוס בשעמום. "באמת שאני לא מבין מה יש לו. אולי הוא לא הוציא קס"ם בכל המקצועות אבל הוא מדריך ראשי בדיוק כמוה!"

מחיאות הכפיים פסקו והוראס סלגהורן, ראש בית סלית'רין, כינס את את כל תלמידי הוגוורטס בקדמת האולם. יחד כולם הניפו את כובעי האקדמיה שלהם אל על והתקרה המכושפת של הוגוורטס הראתה את צבעי ארבעת הבתים בססגוניות מרשימה. קולות פליאה מלאו את האולם.

"אף פעם לא ראיתי את התקרה ככה," אמר סוורוס ללילי שעמדה לצידו בקדמת האולם.

"זה בטח עוד שטות של פרופסור פליטיק," לילי אמרה בשעשוע. סוורוס הגניב לה נשיקה חפוזה והיא נענתה.

"כולם מוזמנים לסעודה החגיגית שתתקיים כאן מיד ולאחריה למסיבת קוקטייל חגיגית! כי כולכם בגירים כבר..." דמבלדור אמר בקריצה.

לציבור ההורים שהגיע הוקצו מעונות מיוחדים בהם שכבו לישון. התלמידים, לעומתם, המשיכו לחגוג עד שעה מאוחרת באולם הגדול לצלילי המוזיקה ואיתם גם רבים מהסגל.

"היית נהדרת!" פרופסור מקגונגל אמרה ללילי במהלך המסיבה באולם הגדול והחלה לחבק אותה ולבכות.

"פרופסור, אני חושבת ששתית יותר מדי," לילי אמרה במבוכה.

"הו, אני כבר לא הפרופסור שלך! קראי לי מינרווה!" מקגונגל אמרה והלכה משם.

"זה מה שנקרא שבירת דיסטנס," אמר קול מאחוריה של לילי. היא הסתובבה וראתה את אחד מחבריה לבית גריפינדור, רמוס לופין.

"שלום ירחוני," לילי אמרה לו. מבין רביעית הקונדסאים הידועה לשמצה רמוס היה הכי פחות נורא ולילי אפילו הייתה יכולה לומר שהוא נחמד.

"זה ממש מוזר שכל המורים שלנו הם כבר לא מורים," רמוס ציין.

"כן, חוויתי זאת על בשרי כרגע," לילי אמרה בחלחלה, "מה שלומך?"

"שלומי טוב," רמוס אמר לה, "אין ירח מלא היום ואני מרגיש מלא חיים."

לילי צחקה.

"איך את וסוורוס מסתדרים?" רמוס שאל.

"ג'יימס שלח אותך לרחרח?" לילי שאלה בעלבון.

"מה פתאום!" רמוס נפגע, "אני בכלל לא ראיתי את ג'יימס מאז תחילת הסעודה. לדעתי-"

"הוא לוקח את זה קשה מדי," לילי השלימה את מה שרמוס עמד לומר, "אז שייקח! זאת בעיה שלו. הוא יכול להשיג לעצמו כל בחורה שירצה. כמעט. אני לא מתקרב לגוש החשיבות העצמית הזאת."

"כי טוב לך עם סוורוס?" רמוס שאל אותה.

"סוורוס הוא אהבת חיי," לילי ענתה לו, "הוא אמיץ והוא חכם והוא טוב לב. ותמסור את זה לג'יימס אם תראה אותו. בעצם, אל תאמר לו את זה. לא מגיע לו להתערב בחיים שלי ובטח שלא בחיים של סוורוס."

ג'יימס בילה את הלילה בדהירה כאייל ביער האסור. כשהבוקר עלה הוא ידע שעליו לחזור אם כי הוא לא רצה לראות את הוריו שעצבנו אותו או את שאר הקונדסאים שגם עלו לו על העצבים לפעמים, כמו סיריוס השטחי או פיטר הפחדן או רמוס שהיה "יפה נפש" לטעמו של ג'יימס. אף אחד מהם לא היה מודע לכאבו. אפילו את סבר מאוס הוא לא רוצה לראות. הוא עצבן אותו, איך העכברוש העלוב והשמנוני הזה השיג את לילי? גם את לילי הוא לא רצה לראות, זה כאב לו מידי. אבל אין לו ברירה, הוא צריך לחזור בזמן לרכבת ולחזור הביתה יחד עם הוריו.

אבל מלבד המועקה, הדהירה ביער גרמה לג'יימס לחשוב. הוא החליט שהוא חייב למצוא דרך להחזיר את כבודו האבוד וכך להשיג את לילי. או יותר מזה, לשכוח מלילי. הוא חשב על דרכים ראויות להשגת כוח ואז נזכר במשפחתה של אימו, משפחת בלק. משפחה שאולי בעבר הייתה אפלה מדי לטעמו של ג'יימס, אבל אצלם הוא יכול למצוא פתרון. מה גם שחלקם הצטרפו לשורותיו של קוסם חדש ומצליח, לורד וולדמורט הם קראו לו. ייתכן שאם ג'יימס יצטרף אליו יהיה לו די כח לחסל את סוורוס סנייפ יחד עם לילי הבוגדנית.

"ג'יימס, אתה שמח באופן מיוחד, הכל בסדר?" שאלו אותו הוריו בדאגה כשנסעו הביתה ברכבת האקספרס. הוא שמח כי היתה לו תכנית. ברגע שיגיעו הביתה ג'יימס יצטרף לאוכלי המוות...

		הפרק הבא