גיבור

הערה: ג'וליה זו העוזרת בת השבע של טרמינוס, למי שלא זוכר.

גיבור

אוקטביאנוס הוא הגיבור הגדול ביותר של רומא.

ג'וליה יודעת את זה היטב. ריינה לא חושבת ככה, היא יודעת. היא תמיד נרגזת כשהיא מדברת איתו. בדרך כלל ג'וליה סומכת עליה, כי היא פראיטור והיא יודעת הכל, אבל הפעם היא בטוחה שהיא טועה.

אוקטביאנוס עושה הכל למען רומא, היא יודעת. הוא מדבר עם האלים והם יודעים מה נכון, ומזהירים אותו מפני היוונים המרושעים שביער (היוונים, לדעת ג'וליה, הם כמו המפלצת שמתחת למיטה. אתה לא יכול לראות אותה, אבל אתה יודע שהיא שם, ושהיא תקפוץ עליך אם רק תכבה את האור.). הייזל אמרה לה פעם בזעף ש"אוקטביאנוס עושה הכל כדי להשיכ כוח". ג'וליה חושבת שהיא לא מבינה. אוקביאנוס רוצה לשלוט כי הוא יודע הכי טוב איך להגן על רומא, ובכוח הוא ישתמש למען תהילת האלים. למרות זאת, היא לא אומרת דבר. הייזל נותנת לה סוכריות בכל פעם שהיא עוברת בגבול, והיא לא רוצה שהיא תחשוב שהיא "מסיתה זדונית".

זה לא אומר שהיא מאמינה לכל מה שהוא אומר, כמובן. היא אולי רק בת שבע, אבל היא לא טיפשה כמו שכולם חושבים. היא יודעת שאפילו שאוקטביאנוס חכם מאוד, יש לו "נקודת ראות צרה", כמו שאמא אומרת. פעם היא אמרה לטרמינוס שהוא מזכיר לה עכביש. הוא צחק אז, ואמר שהוא באמת תמיד מושך בחוטים. היא לא הסבירה לו שהיא התכוונה דווקא לזה שיש לו המון עיניים, ובכל זאת הוא תמיד רואה הכל בשחור לבן. נראה לה שגם אם הייתה אומרת, הוא ממילא לא היה מבין. טרמינוס הוא אל משנה, אבל לפעמים הוא מזכיר לה קרוקטורה (נדמה לה שככה אומרים את זה) יותר מאשר בן אדם. אולי לכן כל כך כיף לה להיות העוזרת שלו.

כשהענקים והיוונים באים ג'וליה מסתתרת מעבר לגבול הפומרי, בתוך בניין הסנאט הריק. היא לא מבינה למה האלים לא הזהירו אותם כפי שאוקטביאנוס אמר שהם נוהגים לעשות, ולמה הלגיון לא אומר להם ללכת. (אי אפשר לנצח את הליגיון השניים-עשר. כולם יודעים את זה.) כשהם נעלמים, אוקטביאנוס נעמד במרכז העיר וקורא להם להילחם. הוא מבטיח להנהיג אותם לניצחון ולהביס את גאיה ואת היוונים כאחד. להגן על רומא. ג'וליה מציצה מאחורי כנו של טרמינוס ומביטה בו בעיניים מעריצות. היא צדקה, ואוקטביאנוס עוד יציל את כולם.

אחרי שהלגיון הולך נדמה שכל העיר מתכנסת בתוך עצמה. המבוגרים שקטים, מפוחדים, וקול צלצול החרבות וצריחות העיטים נעדר ממישורי רומא. רק ג'וליה וידידיה מוסיפים לשחק על האפר שבשדה מארס. (אפר הוא אבקת פיות נהדרת, ופעם הם מצאו אפילו פגיון שבור קבור בהריסות.) כמו הגדולים, גם הם מחכים, אבל הם מחכים לחיילים שישובו כמנצחים.

לבסוף, כשהם חוזרים, אוקטביאנוס לא מגיע. הם מביאים איתם פראיטור חדש וכוהן גדול והסכם שלום נוצץ, ועשרות סיפורי גבורה, אבל הגיבור של ג'וליה לא חוזר איתם. כשהיא מעזה לבסוף לשאול את הייזל מה קורה פה – למה יש מישהו אחר במקדש האוגור ואנדרטה גדולה בכיכר – הייזל שותקת. בסוף היא ממלמלת משהו על אליסיום ועל סופים, ועל זה שאוקטביאנוס לא יחזור יותר. היא מחייכת חיוך מזויף (ג'וליה כבר יודעת לזהות כאלה. משהו בעיניים) ומדברת על להמשיך הלאה ועל מקום אחר – ואז בורחת, הולכת לדבר עם פרנק. ג'וליה מגלגלת עיניים. (טרמינוס לימד אותה.) היא לא טיפשה. היא מבינה הרבה יותר ממה שהייזל חושבת.

אוקטביאנוס מת, היא יודעת. (הייזל באמת חושבת שהיא לא יודעת מה זה מוות? היא הרי גדלה בזמן מלחמת הטיטאנים. אבל הייזל לא הייתה פה אז, ולא הסוכריות.) הוא הקריב את חייו למען רומא. רק בזכותו הם ניצחו את גאיה. (ואת היוונים לא. אבל אפילו המפלצת שמתחת למיטה ידידותית לפעמים) הוא עשה הכל למען האלים. בדבר אחד כבר אין ספק – והיא ידעה כל הזמן. אוקטביאנוס הוא הגיבור הגדול ביותר של רומא.